ההספדים של אמא
דברים שכתבה יהודית, אימו של עומר לזכרו והקריאה אותם בהלוויה ובאזכרות מידי שנה.



ינואר 2022
עומר, עומר שלי

ימים הזויים, סרט בדיוני של ממש. אני זקוקה להסברים, להבנות שלך.

ערב האזכרה שלך ויורד שלג בירושלים. עשרים וחמש שנה שאני מחכה לך בבית וכאן ובכל מקום. חשבתי שנזמין לאזכרה היום חברים רבים, שלך ושלנו, חשבתי אפילו על קייטרינג, כריכים משובחים. משקה חם. ושנזכיר אותך בגדול. נספר עליך, נציג תמונות, חשבתי על סרט ברקע ועל צלילים שאהבת.

אבל הסרט אינו ברקע היום.

ברקע היום מתנגן לו הסרט של החיים, סרט בדיוני.

בסרט הבדיוני הזה יש אומיקרון, מגפה עולמית. היית מאמין בן שלי? מגפה עולמית!! ומיליוני אנשים ברחבי העולם חולים. הרבה מהם נפטרים. בתי החולים מוצפים, גדושים, האחיות והרופאים לובשים בגדי הגנה לבנים, סגורים הרמטית ברוכסנים, היית מאמין בן שלי? ממש כמו בסרטים!! ובמעבדות בכל רחבי העולם מפתחים המדענים חיסונים ותרופות. וככל שמצליחים למצוא מענה הווירוס הזה משנה את פניו ומתחכם ומהתל במדע. היית מאמין בן שלי? והילדים בבידוד שוב ושוב, גם אלה הקטנטנים, והם יודעים לומר את המילה קורונה ממש כשהם נולדים. וכולם עוטים מסכות על הפנים, מסכות למבוגרים, מסכות לילדים, מסכות תכלת ולבנות ושחורות וירוקות ובצבעים בוהקים. וכפפות על הידיים, בכל המידות, ונוזלי טיהור וניקוי. ומגבונים. ובדיקות אנטיגן ביתיות ואחרות, דגימה מהאף, מהגרון! ותסמינים, וקשיי נשימה, ועוד בידוד, והזקנים? ומתבודדים. ונזהרים, ומתרחקים. ממש כמו פעם, אתה זוכר את האבולה בסרטים, באפריקה, באוהלים? בלוס אנג'לס הנצורה? ממש כך, בן שלי, זה בחיים האמיתיים!

מה קורה ילד שלי? יש לך הסברים? אתה אוהב בכלל סרטים בדיוניים? מה סיבת ההתעללות הזו במין האנושי, אתה מבין? ומי המפיק ומי הבימאי של המופע ההזוי הזה? והאם זה יפסק?



עומר ילד שלי יקר.

עשרים וחמש שנה לא הלכתי לסרט. המדיה הזו קשה לי לצפייה. כי היא מבטאת את החסר שלך. כשאבי נשר מפיק סרט חדש זה בעבורי מכה איומה. עוד רגע שאתה אינך. פרסי אוסקר, סרטים מצטיינים, סדרות מעולות, חורצות בבשרי. ואני מעבירה ערוץ כשמספרים את סיפורם של העושים במלאכה. שפילברג לא שמע עליך בינתיים ולא כלל העולם. אבל אולי בעולם האחר אתה מביים את סרט הקורונה הענק? את זה שאנחנו חווים כאן ועכשיו? את פיצוץ הכור באיראן? את התמוססות הקרחונים וזרימת המים השוצפת בעולם? את עליית המים באוקיינוסים והצפת ערים כמו ניו יורק? שטוקהולם, תל אביב? את שריפת הענק בהייד פארק בלונדון או בסנטרל פארק בניו יורק? את האדמה הפוערת פיה באיסטנבול? את בערת ירושלים בלהבות אדירות, ירושלים עיר השקרים והצביעות וההונאות!



עומר ילד שלי יקר.

האזכרה מצומצמת, צר לי כל כך. אך כל לב כאן פועם עבורך, ובכל לב כאן טבוע זיכרונך, וכל לב כאן היה רוצה שתהיה כאן איתנו. היום ותמיד. וכולנו כל כך מתגעגעים ואני כמהה שתגיע כבר חזרה. כמהה לחבק אותך, כמהה שתהיה כאן אח לרותם ורעות, דוד לנכדים המקסימים שלנו, אבא לילדים שלך.

לא השתתפת בן אהוב שלי ביום הולדתי השישים, ולא ביום הולדת השבעים שלי שחל לאחרונה. לא באירוע הפרישה של אבא, לא ביום ההולדת העשרים, השלושים והארבעים שלך עצמך. לא כססת ציפורניים

בהולדת חמשת נכדינו המופלאים, ואין לך ילדים משלך. אין לך ילדים משלך. וכל כך רצית!

החלל העצום שנישאר בליבי, מיום שנפלת לא החלים ולו טיפה. הגעגועים אליך עצומים מאי פעם, נוראיים, כבדים, קורעים, כבר 25 שנה.

ואל תטעה בחיוך שלי, בני היקר, ואל תטעה בדירה החדשה, בבתי הקפה ובהפגנות השמחה. הכול חסר ערך אמיתי כשאתה אינך איתי, כשאין לי אפשרות לחבק אותך.

אתה חסר לי, עומר שלי, עומריקו, מתוק שלי, בני הנהדר, הרבה יותר בכל שנה. קבל חיבוק ענק ממני, קבל גל עצום של אהבה.

אמא שלך.



פברואר 2020,
האש והמים, היוהרה והשקר.
23 שנה לאסון המסוקים 73 קורבנות, אפס לקחים, מדינה באפלה, מדינה בהונאה.

בני היקר, עומר שלי.

כבר כתבתי הכל ב 23 שנות הכאב והגעגועים לך בני עומר, הכל נכתב כבר על 73 החיילים שנהרגו בדרכם למשימה מבצעית בדרום לבנון ב 4 בפברואר 1997.

האש העצומה, ריח הגופות הנשרפות, כלי הנשק הניתכים בחום, מלווים אותי ביום ובלילה כבר 23 שנה. פניך, בני עומר, הגבר הגבוה ויפה התואר, ניצבים מולי. ידי נוגעת לא נוגעת בך, מלטפת את פניך, עיני דומעות וגם עיניך. הכאב עצום. ברגע הקשה בחייך, בכאב העצום שחווית, בפצע הענק שניפער ובער בקירבך, לא הייתי לצידך. לא ליטפתי, לא חיבקתי, לא הבעתי את אהבתי. לא חבשתי את פצעיך, לא הרטבתי את שפתיך היבשות, לא ניגבתי את דימעתך שיבשה מיד בחום השורף שמסביבך. לא מתתי במקומך. נישארתי חיה, מרוטה ופצועה מכאב, געגועים אליך ומועקה גדולה.

עם חלוף השנים גוברת בי יותר ויותר התחושה שניגזלת!! שאתה וחבריך הנכם קורבן של שאננות יתר, חפיפניקיות, ושטחיות. של הנהגה צבאית ומדינית הפועלת לכיסוי מחדליה ובעיקר להישרדותה.

חברו להם הרמאים והשקרנים עם רודפי הבצע, עם השרלטנים והם הם המובילים.

באסון המסוקים נהרגו התמימים. שליט ודהאן, רחאל, לוי וכהן, אבקסיס ואייזן, בביאן ומלניק. דרוזי ויוצא חבר העמים, עולה מאתיופיה, מושבניק, ירושלמי וצפונבוני, דתי ויהודי וגם השונה והאחר. ועל גבם רוכבים ומתהללים ומזמרים אלו הקוראים לעצמם מנהיגים, אלו הקוראים לעצמם חרדים, דתיים. כולם יחד עוסקים בעיקר בתככים, בהונאה, בשיסוי וברמייה.

ומה יהיה כאן במשבר הבא? במטחי הטילים לכל רחבי הארץ? ברעידת האדמה? בשיטפון הבא?

האם יש ציפייה שמישהו ידאג כאן לציבור? לאחד העם? יביא שניצל למיקלט? ירים את תיקרת הבטון שצנחה על ראשנו? יענה לתחינותינו במוקדי הסיוע? יספק שמיכות לקופאים מקור?

שיכחו, הפנימו, שננו!!

במדינת ישראל לא הפיקו לקח אחד מאסון המסוקים. במדינת ישראל של היום איש איש לעצמו. כאוס שלטוני. חלול וריק. תהום מוסרית.

ואני איני שרה את התקווה כבר 23 שנה, כי אפסה התקווה.

ורק קברך, בני היקר, כופת אותי לכאן, להר הרצל, למדינה שאיבדה את דרכה. וגוברת בי תחושת הכסילות הנאיביות, שלא לומר הבושה על שחינכתי את ילדי לנתינה, לעשייה, ליושר לאמונה.

בני היקר, אתה חסר לי כל כך. חסר לי יותר מתמיד.

חסר לי מבטך המבין, חיבוקך החמים, דיבורך האינסופי, הציניות שלך, הרגישות והתום שבך.

חסרות לי שיחות הטלפון, הנוכחות שלך, נסיעתך לחול, השמחה שבשובך. חסר לי המראה שלך כבן 43, האבהות שלך, הזוגיות שלך. חסרה לי המישענת שלך, העצה והתמיכה בימים קשים. לא פעם אני מדמיינת אותך לצידי, ידך מחבקת את כתפי, מבטי נישא למעלה, אליך, אל פניך, אל עיניך המבינות.

אוהבת אותך עומר שלי, הזמן מעצים את הגעגועים הכמיהה אליך עצומה.
מחבקת, מחבקת, אמא




22 שנה של געגועים אליך, עומר שלי, פברואר 2019

ובשבוע הראשון של חודש פברואר, אני מרוכזת בך. מכינה, חושבת, מחבקת, מדמיינת, מאגדת בתוכי 22 שנים של הרהורים. של כמיהה, של אהבה. 22 שנים של דמיון שמנסה להחליף מציאות יומיומית כל כך פשוטה, שאיננה, שעבור כל אחד היא שיגרה מובנת מאליה ולנו כל כך חסרה.

בדמיוני בן,

אתה גר היום בתל אביב, או לוס אנג'לס, או רמת השרון, או ניו יורק. עם שלושה ילדים (אבל בלי כלב). הבכור, בן זכר, כי ככה זה אצלנו, ואחריו שתי בנות. הוא בן 12, או 13, כבר בר מצוה. קשה להאמין. וסבא קונה לו טלית כחולה, כמו זו שקנה לך, ומספר לו איך אתה, עומר, עלית לתורה. זה היה לפני כשלושים שנה. כמה מרגש היה. ואנחנו מוציאים את התמונות של מסיבת בר המצווה שלך, תמונות מעטות כי המפגש היה בשבת ואסור היה לצלם, (אך נורית שלנו הגניבה מצלמה וצילמה בחשאי למרות האיסור. ) וכולנו רוכנים לעברן ומתבוננים וצוהלים ונזכרים, ויש שם הרבה בלונים לבנים וכחולים, ותחושה של שמחה ועונג אופפת את כולנו. של חום וקירבה. ובנך עולה לתורה כשאתה לצדו, ואבא לצדך. ואבא מתגאה כהרגלו בידע הרב שלו בענייני תורה. ואבי אשתך מחבק מהצד השני את בנך. ובצמוד לכם עומד איתמר, מלא מבטי הערצה, ועופר הקטן גם הוא שם בתוך ההמולה. והדודים, והחתנים, כולם סביבכם, לובשים חולצות לבנות והדורים, והאושר רב. רב מאד. ובנותיך, בשמלות בהירות יושבות לצד אימן ולצידי בעזרת הנשים. עם איילה ומיכל, ורותם ורעות, ורמית וליאת וחנה, ותום ומאי ורומי. ודמעות התרגשות זולגות מעינינו, ועוד דמעה ענקית של אושר מעיני.

ובדמיוני בן יקר,

המפגשים אצלנו בימי שישי עוד יותר רועשים, ועוד יותר שמחים ומאושרים. ואתה כדרכך אוהב כל כך את ריח המאכלים שבישלתי ואת טעמם, וממהר לראות את השולחן עמוס האוכל. וכל כך נהנה, ומצלם וטועם ושואל מה הכנתי. כי היית תמיד והנך איש משפחה. איש משפחה.

ובדמיוני בן, בן שלי,

אני שומעת ידיעה בראש החדשות המספרת שהסרט אותו ביימת מועמד לפרס האמי, או האוסקר, או הסרט הזר. ואני קשובה, וגל עצום של שמחה ושל גאווה חולף בי, אך איני מופתעת כי ידעתי תמיד שבכישרונך הרב תפרוץ קדימה ותגיע לפסגת הקולנוע העולמי. ואני רואה שוב ושוב את סרטיך המופלאים, ואני מאושרת וגאה ומרוגשת מהעולם הנהדר אותו יצרת, אותו ביימת. ואני משקיעה את מירב זמני בהבנת העולם הזה שלך, מכירה את שמות כל בימאי הקולנוע של היום ושל אתמול, וגאה כל כך להיות אמך. יושבת בקהל בצנעה בהקרנות הבכורה ודומעת מאושר הצלחתך. כן. מאושר ולא מכאב, משמחה ולא מגעגועים, מגאווה ולא מכמיהה אליך כל כך. ושמך נישא בהקשר של איכות מקצועית, ודמיון ורגישות, והאנגלית האמריקאית המושלמת שלך, נעימה לאזני, ומילות תודתך מהדהדות באוויר ומחממות לב. והסרט על התנגשות שני המסוקים באוויר, בבימוי שלך , מלווה אמנם בקור ובאש גדולה, באפלה ובתימרות עשן ופיצוץ ענק ומחריד, אך מסתיים בנס של 73 ניצולים, נס גדול ובלתי יאמן וסוף טוב. כפי שהאמנת והסברת לי, שבסרט, כך צריך להיות. הסוף חייב להיות טוב. אך לא כך במציאות. חלמת והאמנת שתהיה לך משפחה משלך. קיווית להרים את בנך גבוה עד לתקרה, להשתולל איתו, לחבקו, לאהוב אותו, לפנק, לקחת אותו למקומות מופלאים. השארת לי את החלום ואתה אינך כאן כדי להגשימו. ובמציאות הקשה, אתה, בני הנפלא, שאמור היית לשמור על כולנו, לדאוג, להרגיש, לחבק, לחבר, להיות לנו למשענת. אתה שהיינו אמורים להיות כאן תמיד בשבילך, לתמוך ולעזור, נלקחת מאתנו בסערה, ובאש וברעם. ונותרנו כולנו לבד. כואבים וחולמים. לפני 22 שנה, כמו אתמול.

הגעגועים אליך עזים, בן, האהבה גדולה מאי פעם.
מחבקת ואוהבת וכמהה, אמא




21 שנים של געגועים. עומר. פברואר 2018

עומר, בן יקר שלי.

מציינים 21 שנים לנפילתך. 21 שנים.

בן 19 היית בנופלך ואתה כבר בן למעלה מארבעים.



ולראשונה, מגיעים לאזכרה ילדי המשפחה.

ובן השמונה מניח אבן על קברך, ובת החמש שואלת על שמות הנופלים הקבורים סביבך, ושניהם ממלאים משפך ירוק המונח שם, משקים יחד את הצמחייה שעל קברך, בשותפות מלאה ומתוך תחושת קירבה. ואני, סבתא מאושרת ואם כל כך עצובה, שמחה על שגם הם מלווים אותך. וכואבת כל כך את המחשבה שהם בגילם הרך, חווים משהו מן החוויה הכל כך קשה של חסרונך. הם מכירים את סיפור חייך, את תמונתך, חשים את נר הזיכרון שבוער בקרבנו מאז נפילתך.

ועל מנת שלא להכביד עליהם, החלטנו השנה לא להרבות במילים, לא לתאר קשיים, לא לעסוק בגעגועים. לעסוק באהבות שלך , בן שלי, לגעת בתחביבים, לספר מעט ולהרגיש אותך, כמו תמיד, בלב מלא וגדוש של אהבה וגעגועים. פיזרנו פרחים, התגודדנו סביבך, ליטפנו ככל שיכולנו.



הקראנו את השיר "זרימה" שכתבת.

על זרימת הנהר הגוברת, על המים הנעים במהירות אינסופית, המים הגועשים והשוצפים ועל הסחף הנע עימם למקום אחר. על התבוננותך בזרימה הדוהרת, על השתקפותך במים, שכבר לא קיימת, על שהפלגת למקומות אחרים ובכל זאת נשארת במקום, עמנו.

כתבת, בן, על משהו אחר, שונה. אני יודעת. אך השיר משאיר בי את התחושה, את התקווה, שאתה עימנו גם אם איננו רואים. ונוח לי להאמין.



הקראנו את הסיפור "צינורות" של אתגר קרת.

הספר צינורות פורסם לראשונה בשנת 1992 . קובץ סיפורים, שתפס מקום של כבוד בספריתך. היית אז בן 15. קראת אותו בשקיקה ועקבת בהתלהבות אחר כתיבתו של אתגר קרת, כמו גם כתיבתם של סופרים אחרים, סטיריקנים, תסריטאים ואחרים שכה אהבת.



אהבתי את כתיבתך המגוונת עומר. היא ביטאה היטב את החשיבה העמוקה שלך, לצד הביקורתיות, יכולת ההתבוננות המיוחדת שלך, חדות העין, יכולת ההבעה המרשימה, מידת הציניות והסרקזם , החשיבה הקונקרטית לצד זו המופשטת שהיו בך.

אתה כל כך חסר לי בן. ריק ועצוב ודל בלעדיך. זקוקה כל כך למבט שלך, לחבוק, לניחומים, לתמיכה, לתבונה שלך. לשיתוף, לכעס, לשימת הגבולות, וגם לשותפות , להערכה ההדדית, לתודה שהייתה לך.



אוהבת אותך כל כך, בן, וכל כך מתגעגעת. אמא.



פברואר 2017
20 שנה לאסון המסוקים
עומר, מתוק שלי. עומריקו. עומרל'ה,

עומר, מתוק שלי. עומריקו. עומרל'ה, אתמול, יום חמישי בשעה שתיים בצהריים. הייתי בשיא ההכנות לארח את המשפחה הקרובה שלנו ביום האזכרה שלך. מבשלת ומכינה באהבה כאילו אתה הוא זה שתאכל מכל המאכלים. מבשלת באהבה כי זה המעט שאוכל לעשות, משהו לזיכרך. מבשלת באהבה כי כל כך אהבת להגיע הביתה ולמצוא מקרר מלא כל טוב, אוכל מבושל וריחות של בית. כל כך אהבת.

מבשלת גם כדי לכבד את האוהבים, להנעים ככל הניתן את הזמן יחד, הפעם ביום השנה העשרים לנפילתך.

והדמעות מציפות, והכאב חד, ואת ההפסקה אני מבלה בכתיבה, כי אין לי מנוחה. אין מרגוע.

סופרים עשרים.

עשרים שנה של המתנה, כשנות חייך.

עשרים שנה שלא ליטפתי את פניך, שלא כעסתי, או נעלבתי ממך. לא בישלתי לך, לא כיבסתי את בגדיך. לא עזרתי לך בעיתות משבר, לא תמכתי, לא הובלתי אותך לחופתך. לא החמאתי לך. לא הייתי בברית של בנך, לא קניתי בובה עם מוצץ לבתך. לא התרגשתי לקראת ביקור שלך אצלנו, לא סימסתי לך את השאלה איפה אתה?

ואתה? לא תמכת בי כשבני נהרג, לא ניחמת. לא שיבחת את האוכל שהכנתי, לא התקשרת לומר שהכול בסדר. לא ביקשת שאשמור על הילדים, לא אחרת למפגש איתי. לא התייעצת על לימודים, מסלול מקצועי, לא הראית לי תספורת חדשה, לא הפרת אף פעם את בקשתי, לא הגשמת את חלומותיך, אלו שהספקת לספר לי עליהם ורבים אחרים. לא כתבת את הספרים הרבים, לא ביימת את הסרטים. רק את זה הענק והנורא מכולם, ההזוי, האפוקליפטי, הגדול בתולדות המדינה, האש העצומה, השבר הנורא, הקור המקפיא, סצינת "אסון המסוקים".

עשרים שנה של געגועים, בן שלי, הם משא כבד לנפש. והוא נותן בי את אותותיו.

והקיץ נחגוג לך יום הולדת ארבעים.

בעיתונים של ימי נפילתך בן, דובר על דודו טופז, בני בגין לחץ את ידו של שרון, חוסיין התקשר לוויצמן וביקש למסור את תנחומיו למשפחות האסון. ונתניהו נפגש עם ערפאת לדיון בהסדר קבע. ומצבו של אסד היה חמור והוא איבד את ההכרה, והדיונים על נסיגה מלבנון, נמשכו. והמרחק מאז אותם ימים כל כך גדול, וכול הגדולים הסתלקו ואינם, וגם האור, וגם התקווה,

וגם אתה.

וחלף מאז כל כך הרבה זמן, הכל כל כך אחר, ורק אתה עזבת זה מכבר, ממש אתמול, לפני דקה. ודבר לא השתנה.

וחנה עזבה אותנו לאחרונה. והצרוף של פטירתה הפתאומית והיעדרותה של חנה מתחבר ומעיק כל כך, כי אתה היית גם בליבה, כי חנה הייתה עבורי עמוד של אור, מנחמת, ללא מילים, מכילה ומבינה ותומכת והצליחה לבטא בדממה את שותפותה המלאה והייתה שם בשבילי תמיד. כשבכיתי. כשכעסתי, כשכל כך התגעגעתי.

עומרל'ה, אני מתקשה להעביר לך את תחושת החסר האיומה , את תחושת ההחמצה, את הגעגוע הענק אליך. מתקשה.

הכרתי אותך די טוב. ממקום של אם לבן בכור. ליוויתי אותך במשברי ילדות, בהתבגרות. הייתה בינינו הבנה עמוקה, ראינו את האור. פעם דיברנו אפילו על אחרית הימים. כך סתם בשיחה אקראית בוושינגטון. זוכרת היטב. בחדר השינה שלנו בקומה השנייה. ידענו לכעוס, ידענו כשהכעס חלף. הייתי מחוברת אליך בנפשי כל כך עמוק. הבנתי את תנועות ידך, את תזוזת שרירי פניך, את ניגון קולך. ידעתי היטב על כך שמתחת למעטה הציניות וצחצוחי הלשון, והחכמה והידע העצום שלך, העוצמה ששידרת , היה חשוב לך לתמוך בחלש, בצעיר המתבגר האבוד שבצופים, במוכה חברתית. חשבת אדם, הבנת אדם, סיפרת על אדם בכתביך. אהבת כל כך את המשפחה, את אחיותיך, תפסת עצמך כמגן שלהן לעת הצורך. אהבת את הבית, את החברים הקרובים. אהבת. אתה כל כך חסר.

בן שלי, אני מתקשה להעביר לך את תחושת החסר האיומה , את תחושת ההחמצה, את הגעגוע הענק אליך. מתקשה. אבל אולי אתה עדיין מרגיש, אולי אתה עדיין מקשיב, אולי אתה חש את אהבתי הגדולה, את הגעגוע. את הרצון העז לגעת, לחבק.



אוהבת כל כך, מתגעגעת כל כך, חסרה אותך, מחבקת
אימא



פברואר 2016
19 שנה
עומר יקר שלי,

הם כנראה כבר לא יחלפו, הגעגועים הכל כך קשים אליך. הם מתעצמים עם השנים. ככל שהשנים חולפות אתה יותר ויותר נוכח. נוכח בחיי, נוכח איתי. נוכח וכל כך חסר.

אתה לא חסר רק במובן של הגעגועים למה שהיה בעבר. הגעגועים לבילוי המשותף, לשיחה, לגוון קולך, לחגים, לכאב, לקשיים. כל התחושות שנחרתו בחייך עמנו קיימות, עזות, צפות לעיתים קרובות, אך גם מתחברות לדמותך בהווה, ההווה הבלתי אפשרי. דמותך כאדם בוגר, כמעט בן ארבעים.

אתה חסר כאן לידי יום יום בהווה של שנינו. אתה נוכח בגופך ממש בערב כשאני מדברת עם רותם ורעות בטלפון, ואיני מדברת איתך. כשאני מכינה את ארוחת השבת והייתי יכולה להכין גם לך. לברר מה אתה מזמין שאבשל, מתי תגיעו, אתה ומשפחתך. וכשאני מאושרת עם איילה ואיתמר, אני יודעת היטב, חזק חד וברור, מה אני מפסידה בהעדרך. עוד לחי של נכד ללטף, להרים, לחבק, עוד מאכל שהוא אוהב, רעש ומהומה ניפלאים, כובע עם פונפון, משחק הרכבה מפילדלפיה, הספר "דודי שימחה" של ע. הילל, מספריך. עוד בית לבקר בו, להתאפק ולא להעיר שום דבר, עוד מישהו שיושיט יד ויוריד לי כערה מהמדף העליון במטבח, עוד אורחים מבורכים לשבת. עוד אדם שישאל לשלומי, בן שאדאג לו, שאחשוש עבורו, שאשמח עימו. עוד מישהו לנדנד לו, להיעזר בו, לחלוק עימו את מחשבותי, תחושותי. אדם אהוב נוסף, לצידי, אדם שאני כל כך אוהבת, כל כך מעריכה, כל כך מכבדת. בשר מבשרי. חלק מנפשי. מנשמתי. אדם אליו אני מתגעגעת כל כך, כל כך.

ילד שלי,

סבתא מלכה היקרה לנו מאד ניפרדה מאיתנו לאחרונה, כמו סבא יוסף, אורי והדסה. היתמות מהם לא קלה אלא שהיא דרך החיים. הגעגועים אליהם ישנם, הם מאד שונים. מול העיניים חולפות שנות הילדות, הנעורים, המפגשים הרבים, השמחות המשותפות, שולחן החג העמוס כל טוב, וגם הכאבים. המראות, הריחות, הגינה, הטלפונים היומיומיים. וגם הזיקנה, הקושי, הכאב, הנתינה, המילים, החיבוקים. הפרידה.

אלא שאתה, ילד שלי, נוכח איתי. לא ניפרדנו, לא התחבקנו חיבוק אחרון. התמונות באלבום הם פתח דבר, היצירה רק התחילה. המבט היה קדימה. חלקנו תקווה, חלומות, ציפייה לעתיד בו התבוננו יחד (כל אחד ממקומו הוא) עתידך שלך. נותרה בי כמיהה עצומה לזמן המשותף איתך, לזמן בו אני מלווה את שנות הגשמת החלומות שלך.

לא ריח, לא פרח, לא בגד כיכר או שיר, וגם לא מנין השנים ההולך וגדל, לא יקטינו את כאב הריק, את הנוכחות המתמדת של חסרונך. את הבור הענק המלא וגדוש בדברים שאינם, שלא מתקיימים, שלא ממלאים את ליבי שימחה, גאווה ואושר. שחסרונם-חסרונך ממלאים את ליבי בגעגוע עצום וגדול.

אכן, השנים שהיו לנו יחד הכילו כל כך הרבה טוב, הבנה, הנאה, הערכה, שותפות, תקווה ואהבה גדולה מאד. אכן בורכתי בך , על כך אני מודה מאד. אך כל כך רציתי עוד. ואני עדיין רוצה.



19 וחצי שנים חיית עימנו. 19 שנה לנפילתך. עומר שלי, לא שכחתי בן. לא אשכח.





אוהבת מאד מאד, אימא



13 פברואר 2015
18 שנה
עומר, ילד שלי,

גם השנה, כמו בכל שנות חייך, בכל 18 שנות מותך, בכל יום בשבוע ובימי שישי כאן, אוהבת אותך כל כך. אוהבת אותך כל כך. אוהבת וחסרה אותך מאד מאד מאד. והזמן אינו מרפא.
אימא

יום יום אני חוזר/ נתן יונתן




31 ינואר 2014
17 שנה
בן יקר שלי, עומר , עומרל'ה,

לפעמים, כשאני רק עם עצמי, אני הוגה את שימך בקול רם. עומר!, עומריקו! עומרל'ה!
כדי לשמוע את הצליל שאבד, את הצליל המיוחד בו הייתי קוראת רק לך, כדי להרגיש שוב משהו מההיגוי של השם, כפי שהגיתי אותו יומיום, בחייך. להרגיש את כינויי החיבה שנהגתי לקרוא לך בהם. את מילות הקריאה, את מילות האהבה. כי כשכעסתי, אתה זוכר בן - היית רק עומר!! לשמוע את עצמי הוגה את שימך בקול רם זה לגעת במשהו מהחיים איתך- כשהיית נוכח פיזית כאן. זה הזוי, כמעט מופרע. דבר כל כך פשוט, יומיומי ולכאורה מובן, כבר אינו קיים. עד לאן מגיע הגעגוע אליך, עד לאן.

הקריאה אליך היום היא אחרת. קריאה של זעקה - היכן אתה עומר שלי? קריאה של מועקה - אתה חסר לי בני! קריאה לעזרה - אנא ממך ! וגם קריאת תודה. וסליחה. ותחינה. ודאגה. ובקשה. האם קריאתי נשמעת אצלך?

כאן, אין קול ואין עונה. אני, ועצמי והדממה הגדולה. ולפעמים כשאני כאן אתך, ציפור כחולה, קטנה, עומדת בקרבת מקום על ענף אחד העצים, ומצייצת. ונעימתה מרגיעה והיא משתלבת היטב ומנעימה את הציפייה.

17 שנה אני מחכה. ויש אפילו שיגרה.

17 שנה אני לוקחת יום חופש ב 4 בפברואר להיות עם עצמי ועמך ועם אסוננו. וביום זה אני מתבוננת בתמונות שלך, בסרטים, קוראת את מה שכתבת ואת מה שכתבתי אני . נושמת משהו ממך. בוכה איתך. מחבקת. משחזרת. מבקשת סליחה, מחבקת. חושבת עליך בשקט המוחלט. מחבקת. אתה ואני. עומרלה. וחופש באזכרה, בתאריך העברי. ויום לפני, וביום הולדתך.
ובכל שאר הימים אני אתך במהלך היום והחשכה, ללא רגע של חופשה.

לא מפסיקה לחשוב עליך בן. השנים לא הכהו את הכמיהה.

ילד שלי,
שנה קשה הייתה 2013, כמו שסבא יוסף היה אומר. אכן שנה קשה.
בינואר 2013 סבא קיבל אירוע מוחי. אלא שלמרבה המזל זה היה אירוע קל, הוא התאושש היטב ודיברנו על כך שיש להודות על שהוא נישאר עצמו, מתפקד כרגיל, קורא ואפילו נוהג. אך לא כך בהמשך.
השנה התחילה קשה, וכך הסתיימה. וסבא שלנו שאנחנו כל כך אוהבים, לא כאן, והוא חסר לנו נורא. אולי אולי הוא איתך?
ונשארו לנו התחושות, והאהבה. והתמונות עמנו, והן נוספו לאילו שלך.

אך השנה הייתה גם מבורכת, היה בה גם אושר גדול, הולדת איילה, איילולה, אחות לאיתמר הגדול והמדהים. ממש ביום ההולדת של סבתא מלכה היא נולדה, שבת הגדול.

בן שלי,
הנוף האנושי באזכרות משתנה, כמו גם בחיים.
פעם נהגנו לפרסם בעיתון מודעה על מועד האזכרה. חברים רבים היו מגיעים. האירועים היו קשים, הקהל הזיל דמעה . אך חשתי עם הזמן כי איש, למרות הרצון הטוב, אינו מבין. ומעטה גם החמלה. וחדלנו.

היום, לבקשתנו, נוכחים באזכרה רק מעטים, משפחה וחבריך הקרובים. אך משקל האהבה אליך והגעגועים, עומר שלי, אינם פוחתים. ומתווסף דור חדש וצעיר שלא פגש אותך לדאבון הלב. אך היותו כאן מצביע על כך, בן, שלא נשכחת. שאתה בקרבנו תמיד. שהצלחנו, למרבה הכאב, להעביר מעט מדמותך, מעט מחסרונך, גם לדורות הבאים (גם אם אתה עבורם דמות מתוך הסיפורים ).

ביום שלישי בערב, יום האסון, הדלקתי בבית נר נשמה. וצפו שוב כל התחושות של אותו ערב, כשהבנו שקרה אסון גדול. ישבנו , אבא ואני, לרגע בסלון, לרגע למרגלות המדרגות וחיכינו לדפיקה על הדלת. והיא הגיעה.

17 השנים שחלפו מאז הן כמו יממה עבורי. כאילו אתמול זה קרה. ההדחקה קצת עוזרת והשמחה שמסבים לנו הילדים והנכדים. אך אין לך תחליף ואין נחמה.

היה בי אושר, משהו שלם. שמחתי בגורלי. היה בי רוגע פנימי. התבוננתי בכם, ילדי, והרגשתי שלא חסר לי דבר. וזה, בלעדיך, אבד. לעולם.

אוהבת אותך בן, אוהבת כל כך.
מחבקת כל יום,
אימא



כ"ח בשבט תשע"ג 8.4.2013

דברים לזכרו של עומר שנשא אביו, מאיר, באזכרה בהר הרצל ביום השנה ה 16.

עוד שנה עברה ושוב אנחנו ניצבים כולנו, כל המשפחה ליד קברך. החלטנו כבר לפני מספר שנים שראוי שנקיים את האזכרה רק עם בני המשפחה הקרובה ומספר חברים מצומצם, אלה שממש חיים אותך.

16 שנים עברו, והזמן כאילו קפא מלכת. כולנו זוכרים את אותו יום נורא, שעה אחרי שעה ודקה אחרי דקה.

16 שנים חלפו. ואתה עומר היית צריך לחגוג בקרוב יום הולדת 36! להיות בן 36, זה פשוט בלתי נתפס. חשבתי לעצמי לרגע שבגיל 36 שלי, היינו כבר משפחה עם 3 ילדים, וזוהי בדיוק השנה בה נסענו להשתלמות בפילדלפיה, כשאתה בן 8.

בן 36. המחשבות על הפספוס הענקי. מה היית היום, אב למשפחה? ילדים? מגשים את חלומותיך הגדולים? אילו אפשרויות בלתי מוגבלות היו לפניך היום, בתחום הקולנוע והטלביזיה. האם היית לומד מספר שנים או משתלם בארצות הברית, כפי שרצית? איך תכננתי תמיד שאבוא לבקר אותך שם. הזרעים שנזרעו בזמן שנת התיכון בוושינגטון בוודאי שהיו נובטים זה מכבר ומוליכים אותך בעקבות החלום.
ואיזה אח היית הופך להיות. כמה גאה היית באחיותיך שמצליחות כל כך בלימודים ובעבודתן, אחיותיך הקטנות שקפצו אתך על המיטות. בן 36, קשה להאמין.

בימים אלה בהם דנים הרבה על השוויון בנטל, אני נזכר במספר פעמים שדיברנו על כך. שאלתי אותך להרגשתך לגבי השירות המפרך בעורב, השעות והימים הקשים. השבתות הקצרות. לא דיברנו על סיכון החיים הכרוך בכך אלא על המאמצים הפיסיים והנפשיים, ושירות המילואים הארוך המצפה, לעומת אלה שמתחמקים מלשרת. דווקא דיברנו יותר על החילונים המשתמטים.
ואתה, אולי בתמימות נעורים ואולי מהכרה עמוקה אמרת לי לא פעם: "אין דבר, אני שומר עליהם", כאילו לא היה לך איכפת מחוסר השוויון הזועק. ואני לא הבנתי.
גם מאוחר יותר, שרבים מאנשי הצוות שלך עזבו מסיבות שונות, שאלתי אותך, אולי זה קשה מדי, אולי כדאי לשקול לצאת בכלל - ולא היית אפילו מוכן להרהר בדבר. הצוות, המשימה השליחות היו תמיד יותר חשובים.

עומר, רק השבוע קיבלנו עוד חבילה של מכתבי תיכוניסטים וחיילים שנחשפו ליצירתך בחדר ההנצחה באנדרטת הנחל בפרדס חנה. יש שם כ 700 מגירות שבכל מגירה מידע וחומר על חלל. אינני יודע אם איכשהו רבים כל כך נמשכים דווקא אליך או שמשפחות כל הנופלים מקבלות כל כך הרבה מכתבים.
בכל אופן מספר פעמים בשנה אנחנו מקבלים עשרות מכתבים. כולם קוראים את השירים והספורים ומשתפים אותנו בהרגשתם. תמיד בולט האובדן הגדול של הפוטנציאל שלא מומש. השירים שמדברים ללב כולם, והספורים עליך, על אישיותך המיוחדת, המסירות, הרצינות והנתינה הרבה, עד כלות, בכל תחנות חייך הקצרים.

בשבוע הבא, בטקס הממלכתי ב"שאר ישוב" יוקרא אחד משיריך "בלילה לח אחד". שוב קוראים ולא מאמינים. האם הייתה זו נבואה? כיצד חזית את העתיד לבוא? יש שיאמרו, לאלוהים הפתרונות, אבל אני שאינני מאמין באלוהים, תמה, אולי אכן ידעת.

ומתוך השיר:

"בלילה לח אחד" - ואכן ליל הרביעי בפברואר 1997 היה סוער, גשום ולח,
"להעלם פתאום" - מוות בחטף
ובהמשך אתה אומר: "לא להיות" "לא אהיה" "הד ההיעדרות"

אבל, בסוף השיר אתה מדבר על שובך, על "נחיתה רכה" כנראה מהשמיים ועל חזרתך "להיות נאהב".

אולי כפי שחזית את מותך שהתקיים, אולי גם תשוב אלינו כפי שאתה אומר בשיר, ואם לא באמת, אז תמיד תהיה קיים בלבנו.

והרי השיר במלואו:

בְּלַיְלָה לַח אֶחָד

וּבְלַיְלָה לַח אֶחָד
לְהֵעָלֵם פִּתְאוֹם.
וּכְשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה מִמִּזְרָח
לא לִהְיוֹת.
וְהַקַּרְנַיִים, הַמְנַסּוֹת לְפַלֵּחַ דַּרְכָּן
לַחְדּוֹר
כְּבָר לא יִתָּקְלוּ בְּמַחְסוֹמֵי גּוּפִי
לא יְחַמְּמוּ עוֹד אֶת קְלִפַּת לְבָבִי.
לא אֶהְיֶה.
אָז יִתְפַּזֵּר הָעֲרָפֶל הַסָּמִיךְ
וְהַשָּׁמַיִם יִתְבַּהֲרוּ מֵחָדָשׁ
וְדִמְעָה טְהוֹרָה אֲשֶׁר תַּפְרֶה הָאֲדָמָה
תָּעִיד
הֵד הַהֵיעָדְרוּת הורְגַּשׁ.
אוֹר חָדָשׁ יִשָּׁפֵךְ
וְיִגְלושׁ בְּמוֹרַד הַהַדְחָקָה
וְאָז אֶהְיֶה.
וּבְשׁוּבִי,
שׁוּב לא יַכֶּה הָעֲרָפֶל
הַנְּחִיתָה תְּהֵא רַכָּה
וְהַיַּעַד יושַּׂג,
נִשְׂגָּב,
חָזַרְתִּי לִהְיוֹת נֶאֱהָב.



פברואר 2012
15 שנה. האומנם?
עומר יקר שלי.
חמש עשרה שנה חלפו, אני מתקשה להכיל את המספר. אני מסתובבת כבר שבועות ארוכים עם דמעות שמבקשות להופיע, במשך שעות ארוכות ביום. זה נשמע בלתי סביר אך זו המציאות הכואבת. חסרת לי כל כך כשנסעת לעיתים למספר ימים בודדים לחו"ל, לחברים, למחנה של הצופים. כל כך דאגתי והתגעגעתי אז, וחיכיתי, והכנתי, ובישלתי וכיבסתי - עבורך. ולאורך הימים והשנים, במשך חמש עשרה שנה, איני יודעת מה לעשות עם ההמתנה האין סופית, עם הגעגועים העצומים אליך. אין מזור אמיתי, אין נחמה, אין מענה, אין קול.

הזיכרון מיטשטש עם השנים אך החוויה העמוקה של החיים איתך נישארת. אני חשה נגיעה נעימה כל פעם שאני נזכרת במשהו שקשור לחיים עימך. נגיעה רכה, מלטפת, המותירה ריקנות קשה בסיומה. הייתי רוצה לחלום עליך יותר. בבקשה. הייתי רוצה לגעת בך בחלומי. זה אפשרי? אבל גם רק לראות אותך זה בסדר. גם לחוש את קירבתך, אפילו בחלום, זה בסדר. לחייך אליך. לומר לך שוב עד כמה אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי, אתה יודע. וגם אם אני מתעוררת עם כאב עצום כשאני חולמת עליך, יש בכאב הזה משהו מנחם כי יש סוג של תקשורת איתך. אפילו יום זה של אזכרה, ככל שהוא כואב וקשה, היית אוהב אותו, לו היית כאן, משום ההתכנסות המשפחתית, החמימות הביתית, העובדה שאנחנו יחד, כפי שכל כך אהבת. אני טורחת ומכינה כיבוד כי המפגש הזה הוא רק עבורך. כל כך אהבת להיות בבית ובמיוחד בימי חורף קרים כמו היום, כששולחן האוכל עמוס כל טוב, וניחוחות של בישול מציפים את הבית. ורק משחקי הקופסא חסרים על מנת להפוך את הרגע הזה לאחר הרגעים האהובים עליך כל כך. אני זוכרת היטב איך בלילות שישי, כשהיית ישן, כל כך עייף משבוע מתיש בצבא, הייתי ניגשת ושואלת אם תוכל ותרצה לקום לארוחה המשותפת. ואתה, גם מתוך עייפות שאין לתארה, הייתה קם ותופס את מקומך ליד השולחן. והיינו מקדשים על היין. מעולם לא ויתרת על ארוחה משפחתית משותפת. ורק בסדר פסח האחרון לפני נפילתך נאלצתם להישאר בבסיס וכל כך התבאסת. ואני, כדי להקל ולנחם אותך אמרתי שתיקח את זה בקלות שהרי יהיו עוד סדרים משותפים רבים בהם נבלה יחד... סליחה.

ילד שלי, את איתמר אינך מכיר. אך הוא מכיר אותך ככל שיכול ילד בן שנתיים להכיר. אתה חלק מחייו. הוא מזהה את תמונותיך אשר תלויות בקיר פינת האוכל שבמטבח. זה עומר,הוא עונה לשאלה מי זה בתמונה. עומר ליד הג'יפ. ובשבוע שעבר הסבתי תשומת ליבו לשרשרת החץ שעל צווארך בתמונה השנייה. והוא מקבל וזוכר את שימך ודמותך כאילו זה מובן מאיליו, תום של ילד. וכשהוא אומר את שימך בעיני יש תמיד דמעה.

הימים חולפים ילד שלי. רותם היא ד"ר ורעות לומדת לתואר שני. ואבא ואני מעל גיל 60.
ומי זוכר, לבד מאיתנו, שהיית נער שהיה לו חלום להיות בימאי גדול? שבגיל 35 , גילך היום, היית אמור לכבוש את העולם בסצנה ענקית בנויה ומתוכננת היטב, מתוחכמת, מעודנת, רגישה וחדשנית.
שהעידן שלתוכו נולדת, עידן הקולנוע הישראלי התאים לך באופן מושלם. שהיית כל כך מרשים וכל כך ומוכשר.

החברים התפזרו, בן שלי, ובטוחים שהפצעים נרפאו עם השנים. האחרים משווים מות בן לצרות וקשיים אחרים, ורבים כלל לא שואלים. פה ושם יש מעט מעט מבטים, אך אזלו לכולם המילים, אזלה השותפות, מעטים הדוברים. ונותרנו אנחנו, המשפחה המצומצמת, כאן לידך, זוכרים. כואבים.

מחבקת אותך יותר מתמיד, ילד שלי, דווקא השנה, 15 שנה לאחר נפילתך. האם אתה מקבל את החיבוק? האם אתה חש את האהבה?
אני מתקשה לשאת את המרחק ממך, שולחת לך נשיקה.
אוהבת אותך מאד, אימא



14 שנה לנפילתו של עומר
פברואר 2011
ילד יקר שלי
השבוע, בלילה שבין שני לשלישי, חלמתי שהגעת לארץ. לאזכרה שלך. אתה סטודנט לקולנוע בווינה. ואני נפעמת ונסערת מכך שהגעת ומבקשת ממך שתספר לי הכול. על החברים שלך שם, איך אתה מסתדר, על הדירה שלך שם, על החיים. ותוך כדי שאלות אני כל הזמן חושבת בליבי, בחלום, ולא מצליחה להבין למה אבא ואני לא קופצים לבקר אותך בווינה, הרי זה ממש קרוב ואפשר להגיע מידי פעם. שואלת את עצמי למה אנחנו לא מעבירים לך כסף כדי לסייע לך, שיהיה לך יותר קל. אני מלאת אושר שאתה כאן, שמחה גדולה ועצומה, אך מרגישה גם מועקה כבדה ותהייה גדולה מה קורה כאן, מה בדיוק העניין. איך זה שאנחנו לא איתך. מנסה ולא מצליחה להבין.
ואתה אינך אומר דבר.

ואני מתעוררת, כמו כל פעם שאני חולמת עליך, עם אושר שנגעתי בך ולו בחלום, שראיתי אותך ולו בחלום, ועם מועקה גדולה שמלווה אותי ימים רבים, תחושה של כובד, כאב עמוק והרבה הרבה געגועים.

השנים החולפות, בן שלי, אינן מקלות, הספירה הופכת קשה ומעיקה. החלטנו השנה לערוך אזכרה משפחתית מצומצמת. אני מקווה שזה בסדר עבורך בן. שלא פגענו בך בהחלטתנו. דבר אחד אני מבטיחה. שכל אחד מהנוכחים כאן זוכר אותך כל השנה. שכל אחד מהנוכחים כאן כואב את חסרונך, חושב מה היה לו המשכת להיות חלק חי ופועם בחייו, חושב על מה שהשארת לו בפינה הקטנה שלו, בזיכרון האישי שלו, במפגש המיוחד שלו עימך.

ילד שלי יקר,
לחיינו נכנסו מילים חדשות כמו "בימבה", המילה "דג" קיבלה מקום נכבד כי היא באה מאוצר המילים של איתמר, שהחל כבר ללכת לבד. רעות סיימה את התואר הראשון וטיילה שוב ברחבי העולם ורותם הגישה את הדוקטורט. אורי בשנה האחרונה להתמחות ולרמית נולדה עוד בת. העולם כמרקחה, עמים מתקוממים, יש שלגים כבדים, קור עז ושיטפונות רבים. היה יובש מוחלט החורף ועתה החלו הגשמים. האם אתה חלק מכל המתרחש? האם אתה חש, מקשיב, האם אתה קיים, האם תשוב אי פעם? האם יש כאן איזו תכנית?

רוצה כל כך לפגוש אותך בן שלי, ולו בחלום. אנא, ספר לי משהו, ספר לי איך אתה מרגיש. תן לי בבקשה לחבק, לגעת, לחוש אותך שוב. אני, כתמיד, כל כך מתגעגעת. אתה כל כך, כל כך חסר.

אוהבת אותך מאד מאד, מחבקת
אימא



12.2.2010 כ"ח בשבט תש"ע
פברואר 2010 - 13 שנה
עומר שלי,

אני מתבוננת בכותרת, 13 שנה לנפילתך, שוב ושוב. 13 שנות חיים- בר מצווה, 13 שנות מוות.

בשנה הראשונה להעדרך, כשראיתי מודעות בעיתון על ציון אזכרה לנופל לאחר 13 שנה תהיתי איך אפשר להגיע למקום הזה.
כן, בן שלי, גם לכאן הגענו. אין כאן בלונים, אין בגדים חדשים ושמחה לקראת המאורע, אין כאן עלייה לתורה, דמעות שימחה, אין התרגשות וצפייה למוצא פיך, אין כאן זקיפות קומה.
יש כאן דממה. טשטוש, שכחה, ערפל ביום בהיר, כהות, דימעת כאב, בדידות.

אוהבת אותך כל כך עומר. אתה חסר לנו במניין הילדים, האחים, הנכדים, במניין החברים, האהובים. ועכשיו גם במניין הדודים.

לפני כחודשיים נולד לנו איתמר. אושר גדול ומוחלט, המציף בעוצמה לא קטנה גם את הגעגועים אליך. כן, גם ברגעי האושר אתה כל כך חסר. שוחחנו בינינו לאורך שנות היעדרותך כי לא ניתן את שימך לילד צעיר, כי אתה זה אתה, זה אתה. ביום שישי שעבר ישבנו כולנו, רותם, אורי, רעות איתמר אבא ואני בסלון הבית והתבוננו באלבומי התמונות, תמונות הילדות שלכם, לראות למי דומה איתמר. ראינו את התמונות בהן היית בן חודשיים, בן שמונה חודשים, בן שנה. וגם בר מצווה.

המשכתי והסתכלי באלבומים בהם תמונותיך שצולמו לאורך השנים. בפילדלפייה ב"הלואין", במצעדים בעיר, בנסיעה לדיסני ולאפקוט, בביקור באולפני הסרטים אם.ג'י.אם. הנודעים בעולם בלוס אנג'לס. כל כך התרגשת להיות במקום בו חלמת עליו, בניקולודיאון ובשאר אתרי הצילומים .
היינו בקניון הגדול, בבריס, בלאס וגאס. קיווית לחזור ולטייל במקומות אלה בבגרותך. היינו יחד במפלי הניאגרה, במצעדים בוושינגטון, בקונגרס, במוזיאון החלל, בתערוכות אומנות, בגנים בוטניים ובגני שעשועים. החלקנו בשלגים, טיילנו ביערות. היינו בקריסמס בניו יורק. שתינו הרבה שוקו וסיידר חם להפשיר את עצמנו בימי החורף בטיולים. ה"יחד" שלנו כמשפחה - נתן הרבה טעם לחיים. כל כך אהבת את זה.
היינו גם בארלינגטון, מקום קבורתם של חיילי הצבא האמריקאי והנשיא קנדי. שם גם צילמת סרט שהכנת. כמה ציני. צילמת בקנאות בכל מקום, תיעדת, חלמת. כל כך רצית לשוב לאותם מקומות. כל כך רצית.

העולם התהפך והתגלגל מאז, ונשארה לי ממך רק התמונה. זו הפיזית, שניתן למששה, אך היא כל כך שטוחה וקרה, זו הרגשית העולה מן הזיכרונות, יש לה נפח, אפשר לחוש אותה עמוק עמוק בלב, אפשר להרגישה. אך חוש המישוש, הנגיעה, הריח שלך, קולך, לזה אין מענה באף תמונה.
רוצה להרגיש שוב קטנה לידך ילד, לשמוע את קולך, את צחוקך, להעביר יד בשערך הסמיך, החלק, המבריק, לחבק אותך ולהרגיש. לקרוא לך בשימך בקול רם, לקבל תשובה.

כשאני חושבת עליך, הלב שלי פועם בחוזקה והגרון נחנק. וזה קורה בתדירות יומיומית, ודמעות מציפות את נפשי. ואני שוקעת באושר ובחיוך קטן במחשבה עליך ובכאב כל כך גדול.

13 שנה אני במסע מפרך, מסע כומתה. מסע אלונקה.
ובמסע הזה יש עליות ומורדות והוא בעיקר קשה. קשה מנשוא. ויש בו תהומות אדירים בהם אני נמצאת לגמרי לבד, ויש בו הרים שיש לעוברם. לפעמים אתה דוחף אותי קדימה, לפעמים הודף, לפעמים תומך, אבל תמיד נמצא. לעיתים אני נזכרת שהעדפת במסעות הרבים, דווקא עליות. היית מכניס למהלך, כך סיפרת לי, ועולה. ואני נזכרת בדבריך, ועולה איתך.
במסע המפרך הזה אני שבה וחולפת על אירועים בחיינו ובמותנו המשותפים.
בחייך אין כבר חידושים ואיני יודעת אם יש חידושים במותך.

אוהבת אותך כל כך עומר. אתה חסר במניין הילדים, האחים, הנכדים, במניין החברים, האהובים. ועכשיו גם במניין הדודים.

מחבקת,מנשקת,אוהבת וחסרה אותך, וכל כך מתגעגעת,
אמא



20.2.09
פברואר 2009 - 12 שנים לנפילתו של עומר.

בן אהוב שלי,
שוב סערה גדולה וגשמים עזים, כמו ביום נפילתך.
ואני עומדת כאן כבר השנה ה 12, מנסה לאסוף את הזיכרונות ולתאר באמצעותם אותך, את האדם.

אני נכנסת מידי פעם לאתר האינטרנט שלך לראות לרגע את פניך, לדפדף בתמונות חייך, להתרפק. וקוראת שוב את השורות שבחרנו לפתוח בהן את האתר, מתוך "סוד" שיר שכתבת, שאומר כך: "וכשארגיש מרוקן/ ולא יהיה אל מי לפנות/ אפתח/ ואקרא/ ואפול אל הזיכרונות...

וכך, כבר 12 שנה, בן שלי, אני נופלת אל הזיכרונות. זיכרונות של ימי הולדת בגן, של עוגות מעוצבות בצורת מגרש כדורגל, זיכרונות של התבגרות, של גיוס, של צפייה להגעתך לחופשה, של ערמות גרביים צבאיות מושלכות ליד המיטה, של שיחות הטלפון מהצפון הקר והרחוק, זיכרונות רגעי האושר והשמחות.זיכרונות של ריח האפטר שייב שלך, זיכרונות האוכל שהכנתי לך בכמויות ענק וכל כך אהבת, זיכרון הריחות, תנועות ידיך הרחבות, הבעות הפנים, זיכרונות שמשיבים לי, ולו במעט, את התחושות.

הזיכרונות נפלאים, מעלים חיוך ותחושת חמימות, אך אינם מחליפים את המגע, הריחות, הטעמים. אינם מקלים על הגעגועים.

שוב הביתה בן, עייפתי מלחכות, עייפתי מלקוות, עייפתי מלשחזר כל היום מראות, מלהעלות זיכרונות.

לפני מספר ימים כיבסתי, כפי שאני עושה מידי פעם, את מכנסי הג'ינס האפורים והחולצה שהשארת בצאתך בפעם האחרונה מהבית, על כיסא הבימאי שבחדרך.
שוב הופתעתי מאורך המכנסיים ומגודל החולצה, כבר שכחתי קצת את מימדיך. גם הריח, ריח גופך, כבר לא נמצא שם. ואני נלחמת בסימני הזמן ודואגת להרחיק את האבק, שלא יחליף את מקומם של הריחות הטובים, ריחות החיים. מכבסת, מקפלת ומניחה חזרה, שיישאר משהו, ולו חלקי כל כך, ממך.

כל כך חסרים לי דברים פשוטים כמו, לומר בקול רם את שימך. לקרוא לך בקולי קולות כשאני בקומה הראשונה בבית ואתה בשנייה, ולומר שהארוחה שהכנתי לך מוכנה.
לקרוא בשימך: עומר! עומרל'ה! עומריקו! - ואז לשאול איך עבר היום ומה שלומך.
לומר את שימך בקול רם. ולצפות לתגובתך - הוא משהו בסיסי, טריוויאלי כביכול, אך כל כך רחוק וחסר כל כך. הדממה קורעת.
כבר 12 שנה שאני קוראת לך רק בלחישה, בלב פנימה, ואין תגובה. אין תשובה.

עומרל'ה, עומריקו, היי ילד, שכל כך אהבתי לומר, הפכו ל- עומר שלי. מספרים על עומר,
מתגעגעים לעומר, נופלים אל הזיכרונות.
נופלים.

באזכרה לציון 10 שנים לנופלך, דיבר דרור, דודך. הוא בחר לסיים את דבריו בשירך זה: "טיפה של דם על האדמה/ היא לא כמו אף טיפה אחרת/ כשהיא תחלחל/ לא יצמח עץ/ לא תצמח חורשה/ לא יצמחו פרחים/ ואף לא יגדלו קוצים./ יצמחו רק הזיכרונות/ והם יגדלו."

אכן, בן, רק הזיכרונות צומחים וגדלים. רק הזיכרונות.
ודרור עכשיו איתך.

שום דבר מחלומותיך שלך, מחלומותינו המשותפים, לא התרחש. והיו רבים. כלום אינו מתגשם. נשארנו מצפים, כואבים את חסרונך. נשארנו עם ריק, עם חלל. עם זיכרון.

וכל זיכרון קטן ממך הופך ענק עם השנים.

בסיפור שכתבת "יער הרגש" תיארת, עומר שלי, יער ובו עצים. העצים מבטאים רגשות, כך כתבת. הסברת, כי ברגע שהאדם מרגיש משהו - גדל עץ ביער הפנימי. לאט לאט, עם ההתנסויות בחיים, גדלים עצים שונים לכל רגש. והעץ המסויים של הרגש המסויים גדל יותר ויותר ותופס מקום.

כתבת על עצים של הנאות וכף, כתבת גם על עץ הכאב. לא כאב פיזי, ציינת "כאב של בפנים" קראת לו.

ביער הרגש אשר בליבי, בן שלי, צומחים עצים גבוהים של תקוות גדולות בצד עצים ורודים של אשליות, עצים עם עלים בצבעי החלומות בצד עצים שענפיהם דקים ויש חשש שיישברו כל רגע - כי הם נעדרי כוחות, עצים שענפיהם מוטים כלפי האדמה, עמוסים וכבדים מכאב, מצער וממועקת הזיכרונות. ביער הרגש שלי, בן, עצי הזיכרונות ענקיים, והם גדלים וגדלים. ביער הרגש שלי נושרים העלים, כי העצים עצובים.

וכל שנה צומחים עצי החוסרים ומתעצמים. כל שנה הולכים הגעגועים אליך עומר, ו נהיים עמוקים יותר וקורעים. כל שנה הזיכרונות גדלים וכואבים. וכך גם הגעגועים.

אני עדיין מקווה בן, שביער הרגש שלך, בליבך, בנישמתך, העצים פורחים, עליהם רחבים, הפירות רבים והפרחים צבעוניים. אני עדיין מקווה בן, כי ביער הרגש אשר בלבך נשארה השמחה, האהבה, התקווה.

שוב הביתה בן, עייפתי מלחכות, עייפתי מלקוות, עייפתי מלשחזר זיכרונות.

מתגעגעת כל כך ואוהבת אותך עד כאב,
אמא



פברואר 2008

עומר אהוב שלי.
נשבעתי שלא אדבר השנה. זה כבר נדוש ונטחן וצפוי מידי ומאבד את האמת הפנימית שלך ושלי.
אבל לא יכולתי שלא לכתוב לך, מבלי להקריא. הרי אני אמא קצת מטורפת, תמיד הייתי.

לפני מספר ימים איה העלתה את המערכונים של החמישייה הקאמרית שכתבת ורן הפיק עבורך, לאתר האינטרנט שלך.
צפיתי בהם שוב אתמול, ובכיתי. הם שנונים, הומור של אנשים דקי מחשבה, אוהבי משחקי לשון, הם כל כך אתה. הדמעות ניגרו, כך זה כשאני לבד בבית עם עצמי. נותנת דרור לדימעותי. יכולה להתחבר בלי חשבון, להתרפק, לאהוב, לכאוב את חסרונך.

11 שנים, וכל הווריאציות של הכאב כבר מוכרות, ועדיין כל כך קשות. הכאב האילם, שמלווה אותי מדי יום, חלק מגופי. הוא שם תמיד,והוא צץ בתדירות בלתי אפשרית, משהו בך בן, יושב כל כך עמוק בתוכי. והוא החיבור אליך.

והכאב המפלח את גופי על עתידך שנעלם מופיע כל פעם שמדברים על עידן הקולנוע הישראלי, על מועמדות הסרט בופור לאוסקר. בופור. לא סתם סרט. זה השם. לשם הימראת במסוק באותו לילה ארור של פברואר 1997. ואני יודעת ששם, באוסקר הזה, אתה צריך היית להיות. אני יודעת בן. משוכנעת. ורק רן מבין את תחושתי כל כך טוב, וברמז דק מתחבר מיד לתחושה. מי שהכיר אותך כל כך מקרוב, בן, יודע את כמויות הכישרון והיצירתיות והמקוריות והעוצמה שהיו לך. הכאב הזה חד כמו סכין ובכל פעם שמוזכרת ידיעה בעיתון, בחדשות, על צעיר מבריק שעשה את זה, הוא מופיע כמו חיטוט בפצע מוגלתי, שאינו מגליד לעולם.

והכאב המעלה דימעה אחת ענקית ,חונקת את גרוני מופיע כשהשלג נערם סביב המכונית שלי, ביום חורף קפוא. ואני יוצאת לפנות את הערמות הלבנות הקפואות ובן השכן מציע עזרה לאישה מבוגרת שמבצעת כזו עבודה בעצמה. ואני מודה בכנותו אומרת, לא תודה, ומרגישה שממך הייתי צריכה לקבל את העזרה. ואתה אינך. והצעת העזרה אכן מרגשת והוא ממש בגילך, והיא מדגישה כל כך את חסרונך.

ויש את כאב החתונה, היית שם ברוחך ואני מודה, אינני יכולה להסתפק בכך, אני רוצה אותך. והוא מתפרץ בדמעות שליש, לאחר שהתבשל שם בפנים שבועות וחודשים.

והכאב על שחסרת בקבלת הפנים לרעות שחזרה מחודשים במזרח, בשדה התעופה, התערבב עם בכי השמחה על שובה. אפשר אז לבכות חופשי, כי בכי השמחה מותר שיהיה גלוי והוא לגטימי. אבל אצלי דמעות הכאב והאושר מתערבבות, ויש לזה את היתרונות...והחסרונות. כל המשפחות באו בהרכב מלא, ואנחנו תמיד חסרים.

והחיוך על הפנים, הוא סוג של כאב שמתעטף, ומסתווה, כמו באירוע שארגן רן ודניאל ויניב בסינמטק בתל-אביב, במלאת לך שלושים. ולענות לשאלה מה שלומך בתשובה הכל נפלא, הוא גם סוג של הסוואה. ולהיות רגיש לצרות של אחרים ובמיוחד לאלה שלעולם אינם שואלים בכנות לשלומי, זו מיומנות שפותחה.
והכאב הקטן הוא צץ לרגע ונעלם, כשאני מסתפרת קצר מידי, והפדחת שלי דומה לשלך (רק שלך היתה עמוסת שערות כמו פרווה), כשאני עדיין מחסירה את צלחתך בליל שבת, כשאני עורכת את השולחן, כשאני מנקה את האבק בפעם המי יודע כמה, משולחנך. וכשאני סתם לבד.

פיתחתי, בן, ב 11 שנים אלפי דרכים כדי להגן ולשמור על הקשר הפנימי איתך, על הזיכרון הפרטי שלי, על אין ספור הרגעים איתך מיום לידתך ועד למותך.

וצר לי אם אני מכאיבה לך בן, רק רציתי לומר לך, את מה שאמרתי לך כבר כל כך הרבה פעמים, אתה כל כך חסר, כל כך חסר, בן.




הר הרצל, פברואר 2007
עומרל'ה,

דיי מייאש, עומר שלי, לעמוד כאן שנה אחר שנה ולנסות לתאר מי היית, מי אתה. ואני מרגישה ששום תאור, גם אם יהיה לפרטי פרטים, לא יוכל להעביר את הרוח, האדם, הנשמה. והייתי רוצה כל כך, שאתה תתייצב כאן ותציג את עצמך לבד.

ומה אוכל עוד לספר ?
שידעתי לקרוא את פניך, את מבטך, את תנועות גופך. שאהבתי לראות אותך מסתובב בבית יחף, אהבתי לראות אותך לבוש היטב, מתכונן לצאת. שאהבתי את השיחות הקטנות שהיה בהם כל כך הרבה, אהבתי לחכות לך שעות בתחנה המרכזית, שלא תמתין ולו דקה, עם שובך מהצבא. אהבתי לבשל, לא משנה מה, העיקר שיהיה בבית הרבה אוכל וריח של שבת, כשתגיע. שאהבתי לשלוח לך חבילות ומכתבים וקרמבואים לכל הצוות. שאהבתי כל כך את הנוכחות שלך, היה בה משהו בוטח, שלם. שאהבתי כל כך אותך.

כל כך מתגעגעת אליך בן.

הצלחת בפחות מ-20 שנות חיים להשאיר לי כל כך הרבה חומר למחשבה, כל כך הרבה תהיות, השארת בי כל כך הרבה געגועים, כל כך הרבה שאלות.
אני מנסה להבין כבר 10 שנים מה היה בך שהשארת אצלי כל כך הרבה אהבה והערכה. שהיית הבכור? הגבוה מכולם? שהיית בן זכר? מרשים? שהיית כל כך חכם? לא. לא בן.

שידעת לתת, ברמיזה. הבחנת בכל תו בפני שהשתנה. לא חיבקת כל יום, לא הענקת נשיקה כך סתם.היית די מופנם. אך ידעת לתת את התחושה שאתה כאן בשבילי, ובשביל כולם. גם כשהיית בצבא. שהוצאת ממני רק את הטוב, הצלחת לקבל הכל מבלי לבקש דבר. התחשבת . נענית לכל שיגעון שלי מתוך סלחנות והבנה. נו, כך אמא, זה חשוב לה כל כך. כשנהגת לתל-אביב במכונית, התקשרת לומר שהגעת. כי כך ביקשתי. מעולם לא התווכחת. כשחווית חוויה מסעירה, סיפרת. כי פשוט התלהבת. הצחקת אותי. לקחת כל בקשה שלי כל כך ברצינות, שגרמת לי לומר לך, לא צריך להגזים בן, לא לקחת אותי כל כך כבד.
זה לא שהיית מן לפלף כזה. ממש לא. הייתה בך מן בגרות מופלאה. תובנה. משחר ילדותך, יכולת להבחין בין עיקר לתפל . היו לך סדרי עדיפויות ועקרונות ואידיאלים ואמונה באדם איתם הלכת לגמרי שלם. וידעת בדיוק איזה מחיר אתה משלם עבור התום והיושר והצניעות. והלכת עם זה. מתוך בחירה.
אני זוכרת אותך כועס. ידעת את המלאכה. אבל זמן קצר אחרי שזה יצא, ידעת להתנצל ופשוט לבקש סליחה. ואם לא במילים, בהבעת פנים, בתנועה קטנה. לא נשאר מעולם שום משקע. לא אצלי, נדמה לי שגם לא אצלך.
וכל הזמן הרגשת, והבנת, ולא רק את עצמך.
אהבת כל כך להתבונן מהצד ולקלוט.
ואולי ידעת כל הזמן כי זמנך מוקצב, ותיעדת הכול, והשארת סימן כל כך חזק בכולנו, שלא נשכח.
וודאי לא התכוונת להקשות, בן, אך השארת בי חלל כל כך גדול.

אני לא יודעת אם היית גר בתל-אביב , או בלוס אנג'לס. אם היית מדבר איתי כל יום, או אחת לשבוע. אם הייתה לך דירה משלך, אם היית נשוי, ומי הייתה חברתך.
אני לא יודעת דבר עליך מזה 10 שנים,
אבל לימדת אותי כל כך הרבה, פתחת בפני עולם מופלא, השארת לי זיכרונות ומחשבות לעוד 100 שנה.
אני לא מבינה עד היום, איך ממני יצא אדם כל כך מלא, עם חוכמה ותבונה עמוקה, כל כך מופלא.
כל כך מתגעגעת אליך בן, כל כך .

הקמנו עבורך אתר באינטרנט. ואני מנסה להיזכר בן שלי, אם אתה יודע בכלל במה מדובר. אם היה אינטרנט לפני 10 שנים. זה היה רעיון של רעות, ורותם הצטרפה מייד, ואורי בצניעותו סייע מהצד, והם הובילו איזה כפתורים לשים, ומה ייכנס לתכנים. והדפיסו, ותקנו, ודברו על מילות קישור ומנועי חיפוש. ורן יעץ אם העיצוב מתאים, ודיבר עם דניאל, ועם איה בונת האתרים, וכולנו חפרנו שוב בחומרים של יום האסון, ועיינו שוב בכותרות העיתונים, ודפדפנו בשירים. ואבא רץ להוצאת "כתר" לקבל את החומרים שהודפסו שם, מנוקדים. והתבוננו שוב בקטעי הסרטים. וכל ערב צרפנו קטעים וסרקנו דפים, וחדר העבודה שוב הפך לחדר מלחמה. והיו מסביב פתקאות וקטעים, ורעות יצאה לצלם את הכיכר על שימך, והפינה בצופים. והתמכרנו לך, כמו תמיד, ונשמנו אותך, כמו תמיד, ועסקנו בך, וחיינו שוב את הסיוט, והתקרבנו אליך שוב ושוב. וזה היה כל כך קשה ונפלא, כי ניתנה לנו הזדמנות נוספת לעשות משהו עבורך.

אני מסתכלת באתר, בקליפ של רן. וארונך שוב נישא על כתפי חיילים. ואח"כ יורים. ואני עומדת בהלוויה עם הבנות, הן כל כך קטנות ואבא תומך כהרגלו מאחור. ואני מובלת ע"י חיילת, המומה ומטושטשת. ואני לא מבינה עד היום מאיפה היו לי הכוחות לבקש ולהחליט ולעמוד על כך שהלווייתך תצא מהבית ,שארונך יגיע לבית בפעם האחרונה. שתיגע בפעם האחרונה בדבר שכה אהבת, הבית, המשפחה. ואני זוכרת היטב איך כתבתי לך את ההספד, לפנות בוקר, לפני הלוויה. והרגשתי איך הדברים נכתבים מאיליהם, וידעתי שזו כתיבתך.
ואני נזכרת בשבעה, איך פתאום צמחו בסלון תמונותיך, ממוסגרות, ואין לי מושג עד היום מי הביא אותן ומהיכן. וכולם פשוט זרמו, כולם הגיעו. והייתה מהומה.
אבל ברור היה שאתה תשוב מיד עם סיומה.

ואני מסתכלת שוב ושוב באתר, בקטע מהסרט בו הופעת במסיבת הסיום של ביה"ס רנה קסין. היית, כמובן, אחרון המופיעים. לא רצית להשתלב במופעי השירה, הריקוד וההצגות, ולומר את האמת, גם לא היית מתאים. היית זקוק ל"גרנד פינאלה" משלך. להשאיר את חותמך. עמדת על הבמה, אחרי שלוש שעות של הופעות, לבוש שחורים, עם שרשרת החץ על הצוואר. חיברת קטע סיום, שיעורר את הקהל המנומנם. ביד אחת המיקרופון והשנייה פנויה. הקמת את כל הקהל העצום, והתחלת להושיב קבוצות קבוצות. "מבקש השתתפות מהקהל,"אמרת, "אבקש שכולם יעמדו". "קדימה, קדימה, קדימה, גם אתם שם בסוף, אמא, אבא,."..ומידי פעם השקפת כשידך על המצח לירכתי האולם, לראות כביכול את אחרון המשתתפים, העברת את היד על השיער, תנועה כל כך אופיינית לך, בטחון עם מבוכה. והקהל כולו מילא אחר הוראותיך, והתיישב, קבוצות קבוצות עפ"י הנחיותיך. וגלי הצחוק הדהדו באולם הגדול של בניני האומה, ואתה הייתה מרוצה. ולא שכחת להשחיל, בין שאר ההוראות שנתת לקהל "מי שחושב שבנו, ביתו, יכולים להוציא 780 בפסיכומטרי בלי קורס, שישב. נו אמא, את לא יושבת?". העמידה על הבמה הייתה כל כך החלטית, כל מילה נראית ספונטאנית ולרגע נראה שהתבלבלת. מי שמכיר אותך, יודע שזו התבלבלות מכוונת, מתוכננת. ואמירת האימא, הייתה כול כך אופיינית לך. לא תעביר סצנה בלי לגרום לי טיפת הנאה.

ויש משהו מטורף בצפייה בסרטון, זה כמעט כמו לגעת באש. אני יודעת שזה כל כך כואב, אבל אני צופה בו, כולי, מאושרת, מחייכת. כי יש בכך חזרה אליך, התחברות לאדם. חיבור למה שהיית בן. לרגע אתה עומד, כאילו אתה כאן, חי ונושם. עם כל התנועות הקטנות שרק אני מזהה, שכולן אתה, ה"הופה", שאמרת באמצע, לתת קצת זמן.
ואני נזכרת איך ספרת לי שרכזת השכבה , חיה, לא ראתה כלל את הופעתך. שאמרת לה שיהיה בסדר, שתסמוך עליך, שהכול מוכן. והיא ציינה, קצת מודאגת, שתשים לב, שכל הקהל יהיה כבר עייף אחרי הופעות של כשלוש שעות. ואתה שכנעת, שהכול יהיה בסדר. והיא ידעה שיש על מי לסמוך ונתנה לך את הבמה.
ולא איכזבת, גם אותה.

יש כל כך הרבה חיים סביב, צמיחה, שמחה, אור, זרימה, פריחה. ואתה אינך.
וזה כל כך כואב, שאתה לא שותף, שעתידך נמחק.
שהחיים של גילאי העשרים והשלושים שכה חיכית להם, שתכננת אותם במדויק, נלקחו ממך בשנייה של מוות מיותר כל כך.

אהבת כל כך להתבונן מהצד ולקלוט
ואולי ידעת כל הזמן כי זמנך מוקצב, ותיעדת הכול, והשארת סימן כל כך חזק בכולנו, שלא נשכח.
וודאי לא התכוונת להקשות, בן שלי, אך השארת בי חלל גדול כל כך.

אוהבת אותך בני הכול כך מיוחד, ומתגעגעת כל כך,
ומחבקת, אמא



פברואר 2007
עשר שנים לאסון המסוקים / הטקס הממלכתי
יהודית שליט, אמו של סמ"ר עומר שליט ז"ל


לא שכחנו אתכם, בנים יקרים, גם אם חלפו 10 שנים מאז אותו לילה נורא, ליל "אסון המסוקים".

חושבים עליכם, בנים יקרים, כשהרוח נושבת, כשהשמיים כהים, כשהגשם מטפטף ועלי השלכת עפים, ובימי חמסין. עוטפים אתכם בנרות נשמה, בפרחים, חשים אתכם, חולמים, אוהבים וכואבים.
לרגע נדמה שהייתם כאן אתמול, ולרגע, שלא נגענו בכם כבר אלפי שנים. החיים בלעדיכם, עצובים.

בשנה הראשונה היינו עסוקים ב"מה קרה". קיווינו שנקבל תשובות כלשהן, ניסינו להתריע שהמסקנות חשובות, שיש לשים לב שאסון כזה לא ישוב ויתרחש. בטחנו בועדת חקירה בלתי תלויה, ניסינו להבין, מה קרה לכם, ילדנו היקרים. ניסינו להאמין שמותכם לא היה לשווא, עצמנו עיניים וקיווינו שמדובר רק בסיוט זמני ושתופיעו כאן מחדש, בהקדם האפשרי.

ומאז, מאז שנת 1997 אנו מסתופפים אחת לשנה ליד שלט הזיכרון ביישוב ומתחת לעץ התאנה שספג את דמכם, כאן ב"שאר ישוב". מתמכרים לצלילי הנחל הזורם ברוך ונועצים מבטנו בעץ התאנה ששב והצמיח עלים, במקום בו הייתה שריפה גדולה וקור עז, וכאב עצום, באותו לילה נורא.

מאז אותו פברואר נורא, חולפת בנו צמרמורת כשאנו שומעים רחש מנועי מסוק באוויר. הכרנו חברים רבים, הורים שכולים מ"אסון המסוקים", הפכנו בני בית בבסיסי צה"ל רבים, ולביתנו מגיעים חבריכם, שהפכו לנו לידידים.

לא שכחנו אתכם, בנים יקרים, גם אם חלפו 10 שנים מאז אותו לילה נורא, ליל "אסון המסוקים". את איתן ואסף, אמיל, גיל, אבנר ורפי, ניר, רן וגדעון. את ולדיסלב, שי, פול, אביב וויטאלי, תמיר, מיכאל, אילן ומשה, קובי, כמאל ודני.

משקפי הראייה של עומר מונחות מזה עשר שנים על השידה בפינת האוכל, ותמונתו של איתמר תלויה על הקיר. אבא של שחר מטייל במקומו, ולזכר ערן חי יצאה אסופת שירים. הוקם גן בוטאני לזכר ה-73-וגבעה ע"ש תום ותומר. מאז הושק אמבולנס, הוקם גן ה 73 בנס ציונה, בתי כנסת הוקמו לזכר הנופלים באשדוד, בפתח תקווה, אנדרטה לפאדי הוקמה בבית ג'ן, הוקרן סרט לזכרו של גלעד, הוקם פארק ע"ש נדב, מועדון ע"ש שגיא, משחק כדוריד ע"ש אבישי. נכתב ספר תורה לזכר אלון, לזכר צפריר, לזכר ירון, לזכר גל, וספר תורה ע" ה-73 בבאר שבע ובצפת. אליפות בקראטה ע"ש מיכה, מצפור ע"ש דביר, ובית ע"ש קובי, מצפה ע"ש שגיא ושחר, ומתקיימת הליכה בדרכים ע"ש אבי. וישנן עוד אין ספור הנצחות בכל רחבי הארץ, שספר עב כרס, לא יוכל להכיל.
ובכל הפעילות הענפה הזו רק אתם, בנינו, חסרים.

בטייסת מזכירים את ישיש, רונן, אבישי וישראל, והחולים עדיין מחכים לויטאלי וודים.
ביחידה ובחטיבה יש מידי פעם ערב זיכרון, והוקם גם חדר לזכר הנופלים. קציני הצבא מחבקים ורגישים, והאירועים כל כך מרגשים ונוגעים. ורק אתם אינכם שם, גדעון, בשיר, שילה ונועם, הרן, עידן, משה, ואביב, ירמי, אסף, צפריר ומנחם.
בנינו היקרים.

לא שכחנו אתכם, אחרי שנה, חמש ושמונה, וגם אחרי 10 שנים.

אחרי 10 שנים נותרנו שותקים. סיימנו להקים אנדרטאות, וגנים וכיכרות ופינות ביערות. ספרי תורה ומרוצים, והדמעות, הן זורמות עכשיו בפנים.
ואנחנו עובדים, רובנו, כרגיל, ומכינים ארוחות ימי שישי כאילו חזרנו לשגרת החיים. אבל אני יודעת, מה באמת איננו מכינות. את עוגת הגבינה עם הקנמון שדותן אהב, את הממולאים שאיתי חיכה להם כל כך, הגבינה בשמן זית שעומר אהב, הקציצות שהוכנו בקפידה לגלעד. ואת זה אנחנו לא מכינים. מזה אני נמנעת ועוד רבים רבים מההורים.
כי מי שלא חווה אובדן חושב שחזרנו לשגרה. ושואל "הכול טוב?" ואנחנו משיבים "נפלא".

ובניכם ואחיכם הקטנים, הפכו גדולים ובוגרים, וקולם מזכיר את קולכם, ובתנועת גופם וצחוקם יש משהו מכם. וזה משמח וכואב כאחד, כי לזיכרון יש שני פנים. ולחלק מכם נולדו אחיינים, ועולות שאלות חדשות מידי יום, איך נשמר את דמותכם? כל כך קשה להסביר מי היה כל אחד מכם.

ואיך נספר לנכדה על תומר? ועל אסף? ומה נענה כשתשאל, זו הקטנה, מי זה בתמונה? והאם נעביר אליה את הגעגוע, הכאב והתפילה? ואיך נספר לה שהיא שתי טיפות מים דומה לך?

אחרי עשר שנים, כמעט איננו בוכים כשרצות כאן זו הפעם העשירית התמונות שלכם, בנינו. בנינו חומה של עוצמות.
וכולם מעריכים ומכבדים וזה בעיקר נעים לסביבה, שהאבל והכאב, הסבל והדמעות – נשארים אצלנו עמוק עמוק בפנים.

אחרי 10 שנים אנחנו הורים שכולים ותיקים. הספקנו לזעוק, ולדבר ולשתוק, ולכאוב בדממה, וחווינו את מלחמת לבנון השנייה, במסגרתה התרחש אירוע דומה להפחיד, של התנגשות שני מסוקים. והמציאות הקשה של לקיחת האחריות ובעיקר, של תיקון ושינוי, נחשפה שוב לכלל הציבור וללוחמים, ויש דור חדש של משפחות נופלים...

בחורף הקר של שנת 1997 נעלמתם לנו כך, בנינו היקרים, חיכינו ולא שבתם. ומאז – דממה. אין מילה, אין חיבוק. אין טלפון. ובלב יש תחושה של כאב כה חזק על כך שדווקא באותו לילה נורא, לא יכולנו לעזור, לסייע לכם. שהייתם כה בודדים, שלא היינו שם לנחם ולחבק אתכם, למשות אתכם מן הזוועה.

לו יכולנו למחוק את כל המסע ההזוי הזה, מסע מפרך של עשר שנים, ולחבק אתכם הבנים, אלה, שלמה, גיל, עידן וארז, ניר, יפתח ויוני, ולהרגיש אתכם, את מגע גופכם, ולו לדקה אחת ארוכה.

חושבים עליכם, בנים יקרים, כשהרוח מנשבת כשהשמיים כהים, כשהגשם מטפטף ועלי השלכת עפים, ובימי חמסין. עוטפים אתכם בנרות נשמה, בפרחים, חשים אתכם, חולמים, אוהבים וכואבים.
לרגע נדמה שהייתם כאן אתמול, ולרגע, שלא נגענו בכם כבר אלפי שנים. החיים בלעדיכם, עצובים.

ומוכנים למחוק ולנפץ את כל האנדרטאות והגנים, הכיכרות והמרוצים תמורת רגע אחד איתכם, ילדנו היקרים.

אוהבים אתכם מאד, מחבקים,
ההורים, הבנים, הנשים, האחים, הסבים, הדודים, החברים.



פברואר 2006
עומר שלי.

מה שלומך ילד שלי?
בחורף הקר של שנת 1997 נעלמת לי כך, יום אחד. חיכיתי, ולא שבת.
ומאז - דממה. אין מילה, אין חיבוק, אין טלפון ממך.
היית הגדול, הבכור, גאוות חיי, והפכת צעיר בני, ואתה עוד מעט בן 29.
כמעט מחצית חייך אתה לא עימי,
וכאילו הרגע עזבת אותי.

תשע פעמים, מאז לכתך חגגנו את ראש השנה, ותשע את חג האביב. תשע פעמים חנוכה ללא נרות ועשרות ימי הולדת של כל בני המשפחה. בכולם היית, ולא היית איתנו וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניים וחשתי אותך, את נגיעתך. בכולם קיוויתי שאפקח את עיני, ותשב מולי, עם אותו חיוך קטן שלך, הטיית ראש, נפנוף כף היד ימינה ושמאלה, ואמירה, "אמא, הלו..., את חולמת, אני כאן..."
בכולם דמיינתי אין זה היה עמך. בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל אף דמעה.

תשע שנים מונחות משקפי הראיה שלך, אלו שנשברו והדבקת אותם זמנית, על השידה בפינת האוכל, לצד פמוטי הכסף. לקחת זוג אחר אל מותך.
ומדי פעם אני מנקה את העדשות מאבק, עם קצה חולצתי, שיבריקו ותוכל שוב לראות חד ובהיר.

עשרות עונות התחלפו, בן. שתילים צמחו וקמלו. שנת 2000 חלפה, המילניום, פחדנו מה"באג" שנת 2002, והנה 2006. כביש בגין נסלל, עליו לא נסעת, הפלאפונים הפכו מצלמות, אותן לא הכרת. ואפילו אני שולחת אס.אם.אס, בן. האם הבחנת? ממשלות נפלו, נשיאים התחלפו, יצאנו מלבנון. לא היית שם בשיירה הארוכה.

כשמגדלי התאומים נפלו חשבתי עליך. ודאי היית מאד נסער, שהרי כל כך אהבת לטייל שם. ודאי היית נפעם מהסצנה, כל כך חסרה לי תחושתך, דווקא באותו רגע. מאז, האמריקאים תקפו את עיראק, כביש חוצה ישראל נפתח, השכנים עזבו, ואצלנו בבית התחלפו כבר 4 עוזרות. וכולן ניקו בדבקות את חדרך. שהכול יהיה מוכן לקראתך.

ערוץ 10 הוקם, וסרטים ישראליים על סדר היום, זוכים להערכה, בלעדיך. והסדרה "חברים" כבר ירדה, כל כך אהבת אותה. וסיינפלד, נעלם מהמרקע. ומנחים צעירים מבריקים מככבים ב"ארץ נהדרת" והסטירה במיטבה, ואתה לא שותף לכל החגיגה. ורק אני יודעת שזו, זו היתה צריכה להיות התקופה שלך, ורק אני רואה אותך מציץ מתוך המרקע. ואני כואבת כל כך, כי אני יודעת כמה היית מאושר להיות חלק מכל ההמולה.
זה בדיוק היית אתה.

רעות הפכה מאז מבת 12 לבת 21, ורותם, מתיכוניסטית לסטודנטית. ואתה אינך.
ואבא ואני האפרנו, ופנינו כהו, ואתה אינך.
והיית הגדול, הבכור, בני האהוב, והפכת צעיר בני, ואתה עוד מעט בן29.
וכמעט מחצית חייך אתה לא עימי.
וכאילו הרגע עזבת אותי.

בערבי קיץ חמימים אני יוצאת לחצר ויושבת, כך לבדי, ליד השולחן הסמוך לכניסה. האורות הנמוכים סביב השתילים מאירים את הפרחים העונתיים והכול כל כך יפה. ואני חושבת עליך בן. לו היית כאן, על כיסא לצידי, הייתי מאושרת כל כך. היינו יושבים כך סתם, מפטפטים פטפוטי סרק, בחצר אפופת השלווה. והיית מספר לי על אהבה, ועל תכנית ההפקה של הסרט הבא, ובטח היית דואג שאצחק. שאשמח. זה היה חשוב לך כל כך.
ואני מתבוננת סביב, ולמעלה, לאלפי הכוכבים ומחפשת אותך. ולא מוצאת. ומסביב שקט, ואתה אינך, ואין את חיבוקך. את מבטך.

ימי הקיץ הם ימי ההולדת שלך בן. שלך, ושל אורי, של ליאת, של תום, ורותם, ואורי של רותם. ואנחנו מציינים כל יום הולדת וגם את שלך בן. אלא שאת המסעדה מחליפה העלייה להר הרצל. יום הולדת שקט, מלא געגועים. ורן ודניאל מצטרפים. וכל אחד מסתיר את דמעותיו, ושותק וכך עברו גילאי ה20 שלך , 22, 28, ועוד מעט, תהיה בן 29.

וכמה שנים עוד נחגוג ונספור בלעדיך, וכמה שנים נחכה לשובך? וכמה עונות יתחלפו, ושתילים יצמחו ויבלו, עד שובך? ומתי תגיע בן, לכאן חזרה?

היכן אתה בני, ומה שלומך? תן לי רמז. סימן. בבקשה.
היית הגדול, הבכור, והפכת צעיר בני, ואתה עוד מעט בן 29.
כמעט מחצית חייך אתה לא עימי,
וכאילו הרגע עזבת.

בחורף הקר של שנת 1997 נעלמת לי כך, יום אחד. חיכיתי, ולא שבת.
ומאז אין מילה, אין חיבוק, אין טלפון ממך - דממה.

לא נותרו בי מילים, לא נראית בי דמעה, ההמתנה לך כל כך קשה.

אוהבת ומחבקת ותמיד איתך, אמא.



4 בפברואר 2005
ילד שלי

שמונה שנים, זה המון זמן, בן, ובלעדיך זה נצח.
השמש מאירה חלקית בלבד ויש את הכאב הפנימי הזה, העצב הגדול, שלא מרפה.
שמונה שנים אני רואה את אותן תמונות שוב ושוב, תמונות מהחיים איתך, מהחיים שלך.
והן מוכרות, יותר מידי, ומשמחות וכואבות כל כך.

כשאני רוצה לרענן את הזיכרון, בן שלי, כשיש לי את הכוח להתמודד עם העצב הגדול,
אני מתבוננת היטב ועמוק לתוך עיניך, בתמונה, זו הגדולה, הנמצאת בסלון.
והמבט שלך שם, מחזיר לי לרגע את המציאות שהייתה, כאילו אני באמת איתך,
ואני בוכה.

במסדרון המוביל לחדרי הילדים, בקומה השניה, אתה ודאי זוכר, בן,
תלויות תמונות ילדותכם, ילדותך.
תמונתך כשהיית בן שנתיים, עם חולצה אדומה, שיער ארוך, וכובע קש ענק.
כל כך אהבנו כולנו את התמונה. ילד מחייך. עד היום מתחשק לי לחבק אותך שם, לנשק.

ויש את התמונה בה אתה, רותם ורעות, ביחד באמבטיה הכחולה, בפילדלפיה.
ואתה אוחז היטב את ידה של רעותי הקטנה, היא בת כחצי שנה. ומסביב מלא קצף ומשחקים והכול מוצף חיוכים.

ויש את התמונה מוושינגטון. אבא מחזיק ביד מושטת עוגת יום הולדת קטנה, ועל המצח שלו, ושל רותם, ושלך פרח נייר שהדבקנו, כזה שמדביקים על שקיות מתנה.
ואני נשענת עליך, שמחה, מתבוננת אל רעות הצלמת, מאושרת.
אין ספק שאתם כולכם, הייתם והנכם, המתנה הכי יפה.

והתמונה עם סבא וסבתא, והתמונה של הנכדים כולם, והתמונה מהצבא.
אני זוכרת היטב בן. היא צולמה בביקור הורים שערכנו בתל- ערד.
וכיוון שידעתי שאתה כל כך אוהב גלידה, קניתי, למרות שידעתי שתימס מהנסיעה הארוכה, שתי חבילות האגן-דאס, בקופסה. שתהיה מאושר בן שיהיה לך מתוק ונעים.

צר לי בן אם אני גורמת לך, בסיפורי הזיכרונות האלה, געגועים עזים.
כי כל כך אהבת אותנו, את הבית, המשפחה והחברים. ואתה כל כך רחוק עכשיו, ולבד,
ונותרנו כולנו כאן מתגעגעים.

אבל כשאני רוצה לרענן את הזיכרון, בן שלי, כשיש לי את הכוח להתמודד עם העצב הגדול,
אני מתבוננת היטב ועמוק לתוך עיניך, בתמונה, זו הגדולה, הנמצאת בסלון.
והמבט שלך שם, ילד שלי, מחזיר לי לרגע את המציאות שהייתה,
כאילו אני באמת איתך, ממש מולך,
ואני בוכה.

ויש גם תמונות אחרות בן, תמונות של אשליות .
אלה התמונות החדשות.

אני מדמיינת אותך חוזר, ילד שלי. דופק על הדלת של חדרי במשרד. פותח סדק ומציץ. אמא? אתה שואל. אני כאן! ואתה מחייך את החיוך החלקי הזה שלך, ונכנס.
ואני יושבת על הכיסא ולא זזה. ואז שואלת – זה אמיתי בן? או אני חולמת?
אני כאן, אתה אומר. ואני קופצת ומחבקת. ומחבקת ובוכה. ובוכה ומנשקת.
על מנת להגיע לפניך, ללחי, אני צריכה לעמוד על קצות האצבעות ולהתאמץ. ואני מסתכלת שוב על פניך. ומחבקת. ושוב מנשקת. וכל הדמעות של כל השנים זורמות, והאיפור נמרח. ואני מחבקת ולא מוכנה להרפות. שמא תעלם לי שוב.

ואז אני אומרת שצריך להודיע לאבא. שחזרת. ולרותם, ולרעות. ולכולם. ואני לא עוזבת את ידך לרגע. שמא תעלם לי שוב.
ואתה מנחם ומרגיע, כהרגלך, שאכן אתה כאן. שאתה כאן לתמיד.

ואני מראה לך את השיפוץ שעשינו בבית. מעט תיקונים, אך כל רגע חשבנו עליך. השארנו לך את סכין הגילוח במגרה בחדר האמבטיה. השארנו בחצר את עץ הדקל, שנשתל כשהיית קטן , למרות המלצת הגנן. ואבא מצביע עליו ומראה לך, עד כמה הוא גדל. כמעט לגובה של ענן....
ורעות, היא כבר בת גילך, מושכת אותך ביד, להראות לך את השלט ששמה איתי על החומה ( סגל-שליט), שמא תפספס את השער, עם שובך. ורותם אומרת שברור היה לה שתמצא, כי הרי מדובר באותה סביבה. ובכלל, ידענו שתשמח ששיפצנו, כי כל כך אהבת את הבית, כל כך.

ואנחנו בוכים כולנו, כי כל כך התגעגענו. ואנחנו שוב יחד כולנו.

שמונה שנים, זה המון זמן בן, ובלעדיך זה נצח.
השמש מאירה חלקית בלבד.
ויש את הכאב הפנימי הזה, שלא מרפה.
ושום תמונה דמיונית של שובך, ואף אחת מתמונות ילדותך,
לא מכסה על העצב הגדול השוכן שם בפנים, העצב על חסרונך.
והגעגועים אליך הופכים יותר ויותר קשים. והימים, ריקים.

קבל עוד חיבוק חזק בן, והרבה הרבה געגועים, אמא



פברואר 2004
עומר יקר שלי.

כל השנה אני כותבת פתקים. פתקים של תחושות. רגע של מגע איתך. ובחודש פברואר אני מצרפת אותם למכתב. אליך בן שלי.
אני כותבת פתקים בנסיעה חזרה מהעבודה, ברמזורים, בפקקים. בלילה בבית, וכשחברים יוצאים. בשישי, בשלישי, ביום חמישי וברביעי, הם נערמים. על קבלות דלק, חשבונות סופר, פתקיות. אני אוספת אותם במגרה שליד מיטתי.
ובחודש פברואר, מצרפת אותם למכתב.
אליך, בן שלי.

כל כך קר פה ילד שלי, כל כך רטוב.
ואתה, שכל כך אהבת את שמיכת הפוך וחמימות הבית, מוטל כאן.
ובכל פעם שאני מתכרבלת בשמיכה, אני חושבת עליך. וכשאני נצמדת להסקה, אני חושבת עליך. וכשהרוח נושבת, וכשהשמיים כהים, וכשהגשם מטפטף ועלי השלכת עפים.

ואני חוזרת לחשוב אלפי פעמים על רגעיך האחרונים. ולא יכולה להינתק מהתחושה שהיית דווקא אז כה בודד ולא היה מי שיושיע אותך. שיחבק, שילטף, שינחם אותך בכאבך. שיימשה אותך מן הזוועה. שבע השנים שחלפו לא נתנו לי מרגוע, ולו לדקה, הלוואי שהייתי שם עמך.
מחבקת אותך בכל כוחי ואוהבת אותך, ילד שלי.

בבריתה של תום היינו כולנו מאושרים. נזכרתי בלידתך בן. כל כך התגעגעתי. היית אז כל כך קטן, ורך, וחמים. נזכרתי בפעם המי יודע כמה, איך הייתי מעירה אותך כך סתם, באמצע הלילה, ללטף, לנשק וליהנות. ואתה היית מחייך ונרדם מחדש בלי שום בעיות. ואבא היה אומר שאני קצת מטורפת, ומצטרף לחגיגה הקטנה והנפלאה. ורציתי כל כך לשוב ולחבק אותך, ולהרגיש אותך, ולהתחיל הכל מהתחלה. כל כך חסרת לי ברגעים אלה, כדי להיות מאושרת באמת. הכל כל כך עצוב וחסר כשאתה איננו בן.

בחתונה של רן וניצן, בכינו כולם יחד. בכיתי עם רן, עם חוה, עם מאיר. שימחה מוזרה זו הייתה. אמיתית, ומלווה כאב כל כך חזק. ידעתי שאתה איתנו שם והרגשתי כל כך בחסרונך עומר שלי, כל כך.
הכל כל כך עצוב וחסר כשאתה איננו, בן.

רותם כבר סטודנטית, שנה ראשונה. ואנחנו גאים בה, ומאושרים. אך כל כך חסר האח הגדול, זה שהיה הבכור. להתייעץ מה ללמוד, ואיך להרכיב את מערכת השעות, ולספר על חיי הסטודנטים כבקי ורב ניסיון. להתחלק בכעסים, לצחוק צחוק גדול, של שני אחים. כן בן, רגעי השמחה מלווים בכאב כל כך רב, כאב חסרונך. אני יודעת שאתה איתה בן, שומר עליה בדרכה, ומרגישה כל כך בחסרונך.
שום דבר אינו מובן מאיליו אצלנו בן. מאז נלקחת מאיתנו הכל כל כך כואב וקשה ומורכב.

לפני מספר חודשים, שבנו ללשכת הגיוס כאשר רעות התגייסה. רעותי הקטנה. באותו מקום, באותה שעה התגייסת גם אתה. וכל כך חסרת לנו ולה. המראות, מראות יום גיוסך, לא הרפו ממני. שבתי וראיתי אותך מנופף לשלום מחלון האוטובוס ונזכרתי איך הזלתי דמעה. לא ידעתי אז עד כמה קשה הפרידה. עד כמה היא מתמשכת, עד כמה היא כואבת ועצובה. עד כמה אתגעגע אליך, בן שלי נפלא.

עומר שלי, בתחילת יום עבודה ובסופו, ברוח הסתיו הראשונה ובארוחת הערב של יום שישי. אתה תמיד איתי.
הכל כל כך עצוב וחסר, כשאתה איננו, בן.
ואני שבה ומחבקת אותך בכל כוחי, ואוהבת אותך, ילד שלי.

התקנו ארון, ספריה חדשה בחדר העבודה, שחלקה המרכזי מכוסה זכוכית ומוקדש לך. שבע שנים היו ערמות של דפים מונחים על המיטה בחדר העבודה. עיתונים של יום האסון, אלפי מברקים ומכתבי תנחומים, קלטות וסרטים, תגים ומזכרות. היה משהו טוב בזמניות, לא יכולנו ולא רצינו לתייק, לארגן ולסדר. בסדר יש משהו סופי, השלמה. והרי אני עדיין מחכה לך.

התקנו ספריה חדשה בן, ארון, עבורך. כדי שנוכל לסדר ולמצוא ולדפדף בכתוב, ולהיזכר ולגעת בך. ולא הפסקתי לחשוב ששוב שמנו אותך בארון, ארון קבורה. סידרנו את המדפים יחד. רותם, רעות, אבא ואני. וברקע עמדת אתה. עמדת והתבוננת. ואחזה בי צמרמורת נוראה. ולא ידעתי אם אתה מרוצה, אם זה משמח אותך, או שמא מעציבך.

שוב שמנו אותך בארון בן, זה היה קשה, אבל מכל הלב, בשבילך.

עומר שלי.
כשאנחנו יושבים לאכול ארבעה, אני יודעת שתמיד נהיה חמישה. וכשאנחנו שישה, אתה חסר לי כל כך, ואני כל כך רוצה שנהיה שמונה. תחושת החסר לא חולפת גם אם אני מנסה, אלה רק מעמיקה וכואבת נורא. ואין יום שאני לא מתבוננת לעבר הדלת, אולי תופיע במלוא קומתך.

בן שלי, בתחילת יום עבודה ובסופו, ברוח הסתיו הראשונה ובארוחת הערב של יום שישי. אתה איתי תמיד, תמיד איתי.
ואני מחבקת אותך בכל כוחי, ואוהבת אותך, עומר שלי.

שבע שנים חלפו, בן שלי מאז ראיתי אותך לאחרונה. מאז נגעתי בפניך, ליטפתי את שערך. מאז צחקת ממני, הרגעת אותי וליטפת אותי במבטך. מאז נפרדתי ממך לשלום בתקווה לראותך במהרה. מאז שיחתנו האחרונה. מאז שהייתה עוד תקווה.
שבע שנים חלפו עומרל'ה, שבע השנים הרעות. האם השבע הבאות יהיו טובות?

עדיין מקווה שתשוב וחולמת לראותך, כתמיד אוהבת, אוהבת אותך,
אמא



31 בינואר 2003
עומר, בן שלי יקר,

שש שנים, בני. שש שנים עברו. הפסקתי לספור את הזמן, את השעות, הימים והחודשים.
לרגע נדמה שהיית כאן אתמול, ולרגע, שלא נגעתי בך כבר אלפי שנים.שלא הרחתי, שלא ליטפתי את הפנים. שלא זכיתי לחיבוק, לחיוך.
וזה קשה. החיים בלעדיך עצובים.

ולא נותר לי אלא לשוב ולחיות את הזיכרונות, וככל שהם מתוקים ורכים ונעימים ומחממים, הם קשים וכואבים וצורבים.
הם משיבים לי אותך רק לרגע, רק לכאורה.
אוהבת אותך בן שלי, אהבה רבה.

השעה בניו זילנד היא עשר בלילה. רותם יושבת על אבן ולצידה דולק נר נשמה. הקושי, כך דברנו, הוא להיות ביום כה קשה בנפרד האחת מהשנייה. בין בכי לדמעה ניחמנו את עצמנו כי המרחק הוא חסר משמעות אמיתית, כי אתה שם ובכל מקום, מלאך טוב שלי. וכך ציידתי אותה למסעה. באמירה שאהיה רגועה, כי אני יודעת שאתה איתה, שומר עליה בדרכה, מלאך טוב שלה. ואתה שומר גם על רעות ועל אבא, ועל סבא וסבתא. ואתה שומר עלי, ומי, מי דואג לך?

ישבתי אתמול בחדרך. על המיטה הרחבה. היא מכוסה באותו כיסוי ירוק ושחור שבחרתי לך, והסכמת. ודאי זכור לך. הריח שונה, השקט זועק, הכרים פזורים במקומם, רכים ומזמינים, מחכים לך שתשוב ותתכרבל בתוכם.

כהרגלי מידי פעם, קמתי ועיינתי בספרים שבספרייתך. הם עומדים האחד לצד השני, בדיוק כפי שאתה סידרת אותם. כפי שאהבת.
חזרת וחיית לרגע מולי, בכל אחד מהספרים, יש משהו שלך, משהו ממך.
ספרי קסמים, וארבעה ספרים באנגלית על טריקים בקלפים, ספרי בדיחות, וספר על משחקי חשיבה.
וג'ון גרישם – הלקוח.
וספרים של מייקל קריצ'טון, שכל כך אהבת לקרוא, ודווקא באנגלית, ו"סיפור מהסרטים", ו"קולנוע ופילוסופיה" ו"הקולנוע הישראלי" ו"איך לכתוב תסריט".
ואלברט אינשטיין, "סיפורו של גאון". וכמובן-, איך לא, ג'רי סיינפלד "שפת הסימנים".

וספרי קריאה שלקחת מאיתנו, כי אהבת במיוחד, ו"החיים, היקום, וכל השאר" ספר בתוכו מונח עד היום מכתב פרידה שכתב לך רן, לקראת נסיעתנו לפני עשר שנים לארה"ב. ( 13.8.92.) כן, כבר אז.
ושלושה ספרי תנ"ך, וסידור, ומחזור לראש השנה וליום כיפור.

רעדתי כולי בן, כי שבת אלי. בכל ספר שהוצאתי, היה משהו ממך.
וכל ספר צבט וכאב ושיקף את דמותך,
ואיפשר לי לשוב ולגעת בך.
אוהבת אותך בן שלי, אהבה רבה.

שבנו לוושינגטון לאחרונה. אבא,רותם, רעות, ואני. וכן, גם אתה. היה לי קשה לעזוב את הבית, את הקרבה המיוחדת שיש בו עמך. אך היה לי ברור, כמו בכל נסיעה, שאתה בן שלי, תגיע איתי. תהיה איתי בהמראה, בשמיים מעל לעננים, ובנחיתה, במוזיאון החלל, בקונגרס,
תהיה איתי, וכל כך תחסר.

לא חדלתי לחשוב איך היית יכול להיות מאושר, איך חלמת לחזור ולבקר בבית הספר וולטר גו'נסון בו למדת, לצפות בקולנוע בסרט שזה עתה הופק, לראות את פריחת הדובדבן.
עומר שלי, נוסטלגי שכמוך, אם היה צריך לחזור לוושינגטון, זה היה רק בשבילך. ואתה אינך.

מידי פעם הייתי מגיעה במכונית, מרחק דקות נסיעה, וחונה מול הבית בו גרנו איתך. עוצמת עיניים ורואה את דמותך, בחלון חדרך בקומה השנייה. צופה משם אל משטח הדשא שבחזית הבית, המסרטה בידך. מצלם את צמרת העץ הירוקה הנושקת לחדרך, את גזעו, את הסנאי הקטן הנובר בדשא, מחפש אחר דבר מה לאכול. לחשת לי, ממש כמו אז, שאתה יורד, ונעלמת במורד המדרגות לקומה התחתונה, לסלון, ולעבר היציאה. ואני נשארתי לצפות מחלון חדרך וראיתי אותך צועד בזהירות על הדשא, בקומתך הגבוהה, מתכופף על ברכיך וממשיך לצלם את הסנאי החופר באדמה, בלא הפרעה.

ואתה כל כך חי, וכל כך מוחשי, בן מלאך שלי. ולרגע חזרת, שם במרחקים, חזרת אלי כפי שאתה.
והדמעות הרבות לא איפשרו לי לראות, והתמונה ניטשטשה ונעלמה.

ושבתי וחייתי את הזיכרונות שהיו רכים וחמים ונעימים, וקשים וכואבים.
הם השיבו לי אותך, לעוד רגע נפלא.
אוהבת אותך עומר שלי, אוהבת אותך.

ביקרתי בביתנו המשותף יומיים לפני חזרתי לארץ. שבתי לאותה חניה ליהנות מעוד רגע של זיכרון, איתך. עץ הצפצפה עמד זהוב, אדמדם, משיר עלים של סתיו. אך עץ האורן, זה שלידו, זוכר אותו? ירוק העד, השיר גם הוא את מחטיו. מאות ואלפי מחטים היו מפוזרים על הדשא, צהובים צהובים. הרוח החזקה העיפה אותם לכל עבר, והם כיסו תוך דקות את שמשת מכוניתי ואת הדשא כולו.
עץ האורן מת, בן. והמראה היה קשה וצורב. חלום חזרתך לשם נעלם.
צר לי בן יקר שלי, צר לי כל כך על חלום שנשבר.

וכל הזמן הזה התגעגעתי אליך כל כך. אל חלקת קברך הקטנה, אל חדרך, אליך עומר שלי. ורק דאגתי שהמטוס ינחת בארץ בזמן, ושאוכל להגיע לפני רדת החשיכה, לפני כניסת השבת, ולהיות איתך כאן, כפי שהבטחתי לך, כשנסעתי. וקיימתי.

נשארנו לבד עומר, אני ואתה, אנחנו ואתה. רותם לפני לימודים באוניברסיטה, ורעות, לפני גיוסה. כן, רעותי הקטנה. והכל חולף, וממשיך, ולא עוצר לרגע, לראות בהעדרך. ושום מלאך משמיים אינו מנחם, כי רק לשוטים ניתנה הנבואה.

ואתה בן עשרים, ואחת ושתים, ושלוש, ועוד מעט אתה בן עשרים ושש, ואתה אינך.
עצוב לי בלעדיך, עומר, בן שלי נהדר.

אוהבת אותך, מחבקת ומתגעגעת, אמא



פברואר 2002
בן אהוב שלי. עומר.

אתמול, הדלקתי עוד נר נשמה. הפעם, הוא מציין חמש שנים למותך. ובשבוע שעבר, הדלקתי אחד בשאר ישוב, מקום נפילתך. ולפני כן, נר שבועי, שיחמם את נשמך. ונר לשבת, שיאיר דרכך, ואחד – ליום הולדתך.

ובפרחים, אני מכסה את קברך.
סגולים, צהובים, כתומים, אדומים ולבנים. שמנוחתך תהיה רכה, אפופת ניחוחות, שסביבתך תהיה צבעונית ויפה, כפי שהיית בחייך, ובעיני, תמשיך כך תמיד להיות.

ואין בכך סיפוק, ואין בכך נחמה, כי אתה בני, חסר לי, וכל שנותר הוא רק תפאורה.

המציאות בלעדיך, כואבת ומרה.

חמש שנים לא ריפאו אף פצע. אלה שנים של געגועים קשים אליך, של מחשבות היכן אתה ומה מעשיך. של מאמץ עליון לשרוד, איתך ובלעדיך. של לילות רדופי אימה, וימים אטומים מרגש, של משחק מושלם, כאילו אפשר להמשיך בלעדיך. של בכי פנימי קורע, כואב ובלתי אפשרי.

חמש שנים בהם אני מיטלטלת, בין רגעי האושר איתך ורגעי הפרידה.

דאגת תמיד שיהיה לי טוב. ידעת להעלות בי חיוך ברגעי הקשים. ידעת לקרוא את תנועות ידי והבעות פני, ידעת להקשיב לרחשי ליבי, בלי שאומר דבר. ידעת לתת את כל מה שרציתי, ורציתי כל כך לראותך מאושר ומחייך. וזכיתי. זכיתי לראותך בוגר, בטוח בדרכך, ילד שהפך גבר סגור, עיקש, רגיש ומופלא.

ואני משחזרת, בפעם המי יודע כמה, איך עמדת לצידי במטבח, נשען על המקרר, מתכופף מעט. ואמרתי לך, בפעם האחת והיחידה, עומר, תעזוב את היחידה. אם יקרה לך משהו, אני אבודה.


הסתכלת בי במבט חם ועצוב ולא השבת דבר.
לא חייכת כהרגלך, לא אמרת מילה. העברת ידך בשערך, בתנועה כה מוכרת של מבוכה, ואני – נותרתי כאן, מחכה.

ואני מטלטלת יום יום, בין רגעי האושר איתך, ובין רגעי הפרידה. הפרידה שלא היתה.
וכואבת על שאינך. וכואבת על סבלך.

אני – שתמיד ניסיתי להיות לצידך, לא הייתי שם איתך, באותו לילה נורא, ליל מותך.
לא הייתי לשמוע את זעקתך האחרונה. ללטף את פצעיך, לנשק את גופך הכואב, לכאוב איתך.

אתה – שתמיד שיתפת אותי ברגעים נפלאים בחייך, כמו גם בקשייך, דאגת בן, דאגת גם שם, שלא אראה, שלא אדע, עד כמה היו קשים רגעי האימה.

עוטפת אותך בן, בפרחי אהבה, סגולים, צהובים, אדומים לבנים וכתומים. שמנוחתך תהיה רכה, אפופת ניחוחות.

אוהבת אותך בן, ועדיין מקווה, ממתינה לשובך.

אמא



פברואר, ‏2001
עומר, בן שלי

גם באותו לילה, בני, יום שלישי, לפני ארבע שנים, היתה סערה. שלג דק כיסה את מוצב "צורית" שבגבול לבנון, בו נמצאת עם חבריך. התארגנתם ליציאה למוצב הבופור.

שוחחנו בפלאפון בשעה 4:30 אחה"צ. שיחתך האחרונה זכורה לי כמו היום.
אני שומעת את קולך. סיפרת לי על שלומך. לא סיפרת על חששותיך.
אני יודעת שידעת, ידעת שלא תחזור.

ואחרי כן באו הלהבות. והאש. גשם, מים ואש. וקור מקפיא. והשקט. והאין. והחסר. והכאב. והגעגועים והצער. והחלומות. החלומות המתנפצים.

אני חולמת, ילד שלי, שהקבר הזה מתנפץ לאלפי רסיסים ונעלם.
ואני שבה הביתה ומוצאת אותך שם.
ואני שבה לראותך גבוה, מרשים חייכני,
משלב רגל על רגל על השולחן,
נח ומבקש שאעיר אותך בהמשך.
מסתובב עם השרוול הירוק, זה של הבית,
עונד על צואר את שרשרת החץ.

אני חולמת, בן שלי, שהקבר הזה נעלם מחיי
המקום הזה אינו עוד ביתי השני.
ואתה יושב שוב עם רותם, מחליף חוויות על קורס קצינות, , וחטמר"ים ויחידות, מסביר לרעות את "בדמי ימיה" כפי שרק אתה יכול, עם רגש ודמיון,
והולך עם אבא לסרט, כזה עמוס מכות, שאינו מיועד לנשים או בנות.

אני חולמת, עומר שלי, שאני שבה ומלטפת אותך,
ומקשיבה לך כשאתה בן ארבע, בן שש ובן עשרים,
כך, כמו שידענו, מכל הלב.

אני חולמת, ילדי, שהקבר הזה נמחק,
ואתה שב להיות בני החי
הגבוה, הציני, חלום שהתגשם ונמוג ונעלם בן לילה נורא, וקר, ואכזר.

אני חולמת שנעלמו געגועי,
כי אתה כאן לידי, נושם וחי.

אוהבת אותך, אמא.



פברואר 2000
עומר, ילד שלי נהדר.

עוצמת עיניים ורואה אותך כאן, ילד שלי, לצידי.
עומד כשגבך כפוף מעט, על מנת להגיע לגובהי.
שם ידך על כתפי ודמעה עדינה מחלחלת מעינך,
דמעה על עצמך, על הכאב המשותף לנו.
דמעה על שאתה כאן, אבל אינך.
דמעה של שאינך יכול לשים יד על כתפי ולעזור לי,
בעת כה קשה, בעת צרה איומה.

עוצמת עיניים ומודה לך בני, על שאתה מופיע עדיין,
ומאפשר לי לחוש את שערך, מבטך, את כניסתך לבית,
להריח את הבשם בצאתך לבלוי,
לראותך מהלך יחף בבית, מדבר בטלפון בלי גבול.

תודה בן שלי, על הזכות שניתנה לי, להיות אמך.
על רגעי האושר הרבים שהענקת לי, תקופה כה ארוכה.
על שאיפשרת לי לחלוק עמך זמנים נפלאים, כמו גם קשים,
על שהיית בן, וידיד, עמית ויועץ, ולו ל- 19 שנים.

תודה על החברים הנהדרים שהשארת אחריך,
שמסייעים לי להמשיך להיות איתך,
תודה על שהשארת ברותם וברעות, חלק מדמותך.
תודה בן שלי, על מה שהנך.

תודה על אינספור השירים הפשוטים והנהדרים
שהשארת לנו בתבונתך ברגישותך ובחכמתך
הם מסייעים לנו לשוב ולקבל עצתך.
עשינו זאת למרות שלא נמצאת כאן להחליט
אילו שירים לספר מתאימים?
ומהו סדר הדברים? והאם מנוקד?
והאם להשמיט או להוסיף עוד אחד?
והאם זה בסדר - העטיפה בכחול ובכסף?
והאם להכניס גם את המשלים?

תודה על שגם עתה, אתה עוזר לי ברגעים קשים,
בהם אני מבקשת ואתה נענה,
על שאתה מופיע עדיין, כשאני עוצמת עיניים
ומאפשר לי לחוש את מבטך לראות את דמותך.

תודה, על הזכרונות והמראות שיש לי ממך
תודה על שהיית לי רע, ולו ל- 19 שנה.

תודה עומר בן נהדר שלי על שהנך שלוב כה נפלא של
יופי עצמה ותבונה, בכמות ובמידה שאוכל
להיות גאה בך, עוד תקופה ארוכה

אוהבת תמיד ולתמיד, אמא.



פברואר 1999
עומר

המקום הזה, הוא ביתי.
כי במקום שנמצא אתה, נמצאת גם אני.
האבן הזו הנקראת כרית, כה קרה, כה קשה,
ואינה מזכירה במאום אותך. את נשמתך. את חם גופך.
ואני מתגעגעת יותר ויותר לך.

היכן אתה ילד נפלא?
האם כאן? בתמונתך? בחדרך?
האם חומו של הנר הוא חם נשמתך?
האם אתה שומע ורואה ונמצא?
האם אתה איתי כפי שאני איתך?

אמרו לי שמרגישים עם זה כמו נכים.
אמרו לי שלומדים לחיות עם זה. גם אם לא שוכחים.
לא אמרו לי שאלו חיים בחדר עינויים.
אני זקוקה לך ילד מקסים.

לא אמרו לי, שבטיול בברצלונה, בעליה במדרגות הצרות של
קתדרלת גאודי, ארגיש לא טוב.
כי הגעתי לגובה המסוקים, והרגשתי
איך אני בוערת איתך, שם במרומים.

שבשיחה עם זרים אחליף נושא,
כי לא ארצה לדבר על בתי ספר,
והיכן לומדים הילדים.

שבכל בחור מרשים, אראה את דמותך
ובכל בחורה את נערתך.

שבנסיעה ברכבת התחתית בעודי יושבת,
אראה אותך עומד לידי, מתכופף מעט,
לראות את שם התחנה הקרבה.

שבחנויות הכל בו , אמנע מלשוטט בין בגדי הגברים,
כי כל דבר מזכיר לי אותך, את הימים היפים.

שמטיול, כל מה שאוכל להביא לך, הוא עוד נר נשמה,
וכאלה אני תמיד קונה.
ומתגעגעת יותר לך.

כשאני טסה, מחפשת במרומים אותך,
וכשאני נחה, רואה את דמותך בחדר השינה.
וכשרע לי יותר, חדרך הוא מקום המנוחה.

כשלאמא יש בעיה בראיה, אני מנצלת את הפרוטקציה שיש לי למעלה,
ומבקשת ממך עזרה.
וכששואלים אותי מה נשמע, אני עונה כרגיל,
ופירושו – רע,
וכשאבא אומר חרגיל, שואלים אותו אם משהו קרה?
ושכולנו נהיה כל כך שבויים בגעגועים לך,
ילד מקסים ונפלא.

לא אמרו לי שהחיוך יכאב, וידקור, ויפצע,
שהשמחה תגווע.
שהמוות יהפוך למילה קסומה,
כי יש בו תקווה להיות איתך.

ילד שלי, שנתיים חלפו. כך כתוב ביומן.
ואתה עמנו, מנותק מהזמן.
העיסוק בך ואיתך כובש כל דקה,
אך היכן אתה ילד נפלא?

השארת לנו הרבה עבודה,
לקבץ, לאסוף את מגוון כתיבתך.
(נוציאה בקרוב, לקראת יום הולדתך}.
מעיינים בכאב במילה, מילתך,
מודים לך ילד על מה שהינך,
וכמהים עוד יותר לך, עצמך.

היכן אתה ילד, בני היקר?
האם כאן? בתמונתך? בחדרך?
בכל מקום ברחבי העולם?
האם חומו של הנר הוא חם נשמתך?
האם אתה שומע, רואה ונמצא?
האם אתה עמנו כפי שאנו איתך?
צריכים אותך ילד נפלא.

אני מוכנה, בן שלי, להאמין בכל,
בביאת המשיח, בקץ העולם,
אם תופיע כאן חי וקיים,
ילד שלי, יפי היקום,
כי בלעדיך, אין מאום.

מחבקת ואוהבת, אמא



24.2.98
עומר שלי, לא עברה שנה, עומר, בן מתוק שלי
לא עברה שנה, כי ראיתי אותך אתמול, ואפגוש אותך גם מחר.
לא עברה שנה כי מידי שבוע אנו מתראים כאן, מידי ערב אני מאחלת לך שינה מתוקה וכל דקה אני איתך.

אתה איתי, כל רגע, כל דקה.

איתי - כשכולם צוחקים ואני תוהה.
איתי - כשהשמש זורחת ואני צועדת במרכז העיר או ברחובות מוסררה, כשם שצעדתי איתך.
איתי - כשחבר שאהב אותך, מחבק אותי, כאילו זה אתה.
איתי - כשאני שומעת את "השיר", שהוא שלי והוא שלך.
איתי - כשאני כל כך עצובה וברגעים שיש בי שמחה.
איתי - כשאני קונה 5 ארטישוקים, אחד לך.
כשאני מוציאה 5 צלחות לקראת ארוחה.

אתה איתי יותר מתמיד, כי חזרת להיות חלק שבי שאינו נותן מנוח ומנוחה, כל רגע, כל דקה.
ואיך יתכן שאתה איתי כשחייך שלך רק התחילו וחיי שלי כבר תמו?

- אני רואה אותך לבוש ביום שישי בערב,תליון החץ על צווארך, מציץ מחלון המטבח, אם כבר הגיע חבר לאסוף אותך.
- אני רואה אותך נכנס, עייף, נשען על המקרר, מספר ומספר.
- אני רואה אותך ישן במיטתך הרחבה, מתכרבל בשמיכת הפוך.
- אני רואה אותך יושב מול הטלוויזיה, רגליך על השולחן, מחייך, מאושר. ואני עוברת לידך, וכהרגלי תמיד, מעבירה ידי על ראשך, על שערך שכה אהבתי, קיפוד קטן שלי. מניחה קערה של מי סבון להשרות את רגליך שעייפו מהמסע, מורחת קרם על ידיך כדי לרכך את אותות העפר והאדמה שצרבה.
- אני רואה אותך בפניה של רותם ובהליכתה, שומעת אותך בקולו של אבא, חשה אותך בצחוקה של רעות ובאופן דיבורה.

אני חשה אותך, כל רגע, כל דקה.

אבל, אני רואה גם את ארונך.
את רגעי השבר והאימה.
את האסון הנורא שבא,
ולמזלי, איני מאמינה.

עברה שנה בני, בה אני איתך יחד, כל כך עמוק, כל כך קרוב, עד שהפכנו לאחד.

עברה שנה בני, בה חזרת להיות חלק ממני, אבל אתה גדול ומופלא, ואני מתקשה להכיל אותך במלוא עוצמתך.

עברה שנה בני, ואני מרגישה מחנק מתמיד וצער ענק בלעדיך.

אתה איתי, עומר אהוב שלי, כל רגע, כל דקה אך אני מתקשה להמשיך, בלי מגע ידך.
אוהבת לעד, אמא



עומר - שלושים למותו

עומר חמוד שלנו.
עברו 30 יום.
תפסנו רק מעט מהעדרותך.

- והכאב הולך וגובר.

על הספה בחדר העבודה, מקום בו קיפלנו גרביים צבאיות, מונחות ערמות ערמות של מברקים, מכתבים, שירי תנחומים.
בפינת הסלון מונחת הכרית. זו שמשובצים בה דרגותיך, אות הלוחם ואות החטיבה.
בעוד שבועיים, מועד טכס סיום המסלול, היו אמורים להעניק לך אותם. הטכס כבר לא יתקיים.

- והכאב רק הולך וגובר.

אתה חי בתוכנו, אבל ליד שמך מוזכרת מילה חדשה, ז"ל.
וזו אינה מתחברת עם דמותך. זו המחייכת, הצינית מעט, הקשוחה, הרכה.

- והכאב רק הולך וגובר.

- בשעה זו, של יום שישי, היינו מצפים לצלצול הטלפון ממך. זה המבשר שאתה בדרך הביתה.
מקרית שמונה, מהתחנה המרכזית בתל-אביב, מבאר שבע, מטבריה.
- בשעה זו של יום שישי, היינו פותחים את התריס בחדרך, שיהיה מואר ונעים לקראך בואך.
- בשעה זו של יום שישי, היו מתקשרים החברים לברר אם אתה מגיע לשבת, אם כבר הגעת, אם אתה בדרך.
- בשעה זו של יום שישי, היתה ההמתנה לך כל כך נעימה, הציפיה כל כך מרגשת, מתערבבת עם ריחות הבישול וערמות הממתקים שהוכנו לקראת בואך.

- אתה חסר לנו עומר, בכל רגע.

הגבינה המלוחה הלבנה שאהבת, פשוט נתקעת בגרון. השוקולד, העוגיות, הממתקים לא "מתחסלים".

- אתה חסר לנו עומר, בכל רגע.

אין צורך להקליט תוכניות טלויזיה לקראת בואך. אין את מי להעיר משינה עמוקה של לוחם, לארוחה משותפת של יום שישי, לקראת בילויי הלילה. אין שותף למכונית, שלעיתים שובר פנס בנסיעה חפוזה. אין מי שימליץ על ספר, אין מי שיקריא מאמר עם הומור מיוחד מן העיתון. וכשאתה הקראת, זה נשמע תמיד נפלא, חריף, מענין ומצחיק.
אין מי שירוץ ל"ארומה" בשעות מוזרות לפגוש חברים.

אתה חסר לנו עומר, בכל רגע.

מידי יום שישי, וגם בשבת מתקשרים חבריך. רן מהשמירה, דניאל מהחרמון. תוך שלושים יום הפכו כולם בנינו, חברינו הטובים. רן ודן, אריאל ומיכל, עמית ושי, ענת ושרון. הם מעלים בחיוך את זכרך ומסתירים דמעה, ומדברים רבות על בילויים ונסיעות. וזוכרים את האופנוע שהתקלקל ביון, הקרחת שעשית, יום השמיניות.

- אתה חסר לנו עומר, בכל רגע. וכולנו נשבעים, שלא נשכח. תמיד ננשק ונאהב.

שלך, אמא ואבא, רותם ורעות, סבא וסבתא, הדודים ובני הדודים, והחברים הרבים רבים.



עומר שלי,
6 לפברואר 1997
כשהיית עצוב-התעצבתי, כששמחת-הייתי מאושרת.
כשכאב לך-בכיתי.
ומה אתה מרגיש עכשיו? ומה אעשה אני?
רק לפני זמן קצר חגגנו אירוע משפחתי, כתבתי מספר מילים
וכשניסיתי להקריא אותן, עומס הרגש לא איפשר לי להמשיך.
לקחת בלי אומר את הנייר, המשכת והקראת.
זה אתה עומר שלי, נשמה יתרה עם מעשיות, נכונות לסייע, בגרות עם ילדותיות.
כתבת שירים, ידעת להזיל דמעה אותה כל כך אהבתי.
ידעת להיות קשוח, מחליט, עיקש, ידעת להרגיע ולנחם.
ומי ינחם אותנו עכשיו?
גם כשהגעת לגובה 1.85 מ' וכתפיך התרחבו מהמשא הצבאי, וצווארך התעבה
ידעת במנוחת הצהריים של יום שישי לשכב לצידי כמו תינוק מגודל,
לחייך ולבקש, ומעולם לא יכולתי לסרב לך.
אהבת, אהבתי, אוהבת.
כניסתך לבית היתה אלומת אור רבת עוצמה.
השלכת תרמיל בסמוך למדרגות, התישבת.
טעמת מהאוכל, סיפרת מה התרחש, מה חדש.
הצוות,צוות דותן, זה שכולו עימך עתה, היה חשוב לך מאד.
אם מישהו רצה לעזוב, פשוט כעסת, נלחמת ברעיון.
הם כולם איתך עכשיו, איש כבר לא יפרוש,
כולם כאן לצידך דוממים, שותקים, הצוות לא התפרק.
ועתה, מגישים לי ארון, והיכן נשמתך?
נשמתך עומר היא האדם האמיתי,
נשמה זו בודאי נשארה, גדלה, אלוהים ודאי זקוק לנשמה יתרה.
תחסר לי בני, תחסר לי מאד.
יחסר לי העיסוי שעשיתי בגבך הכואב, אותו כה אהבת.
השירה והנגינה בחדר עם רותם, בו הירבת כל כך לחייך.
הקפיצות במיטה עם רעות, הבדיחות בארוחת הערב של יום שישי.
רק בשבוע שעבר שוחחנו כמה טוב שאתם שלושה אחים,
אוהבים, קרובים ואכפתיים זה לזה.
תחסר לי בני, תחסר לי מאד, שפילברג קטן שלי.
תינוקי, היכן אפנה בלעדיך?
אוהבת, אמא


הזמר שלומי שבת הלחין ושר קטע מהספד זה שנשאה אימו של עומר, יהודית, על קברו.


חזרה לתחילת העמוד