עומר היה תמיד גבוה מכולם. 1.85 מטר בבגרותו, ובילדותו, תמיד בראש אחד מעל כולם. ראש בעל שיער מבריק, חלק עבה. שיער שבילדותו היה ארוך יחסית, ועם הגיוס קוצץ מאד. תווי פניו רבי עוצמה, מרשימים. מבנה גופו תמיר, חסון. כפות ידיו גדולות, אותן הניע במן תנועה מיוחדת, ציורית במידת מה. את הספרים הרבים שקרא בעברית ובאנגלית, היה מחזיק ביד אחת, כשזו תומכת ומקיפה את הספר כולו.

בנערותו עסק בקסמים. יכולתו הייתה גבוהה ביותר והוא השתעשע בכך ימים רבים. קלפים, חיתוך חבלים, טבעות, "קטיעת" אברים (ידיים) ועוד. פעם, במפגש משפחתי הפתיע עומר את כולנו כאשר ללא נגיעת יד הרים כיסא, כשאביו עליו, למרחק 20 ס"מ מהרצפה. ארוע מדהים שתועד במצלמה והסעיר אותנו תקופה ארוכה.

תחביבו ורצונו הבוגר של עומר היה להיות בימאי קולנוע. "שפילברג עוד יעבוד בשבילי", הייתה הסיסמא. ועומר, אדם רציני, חכם, רגיש מאד, שילוב מופלא שהתאים כל כך למקצוע, עסק בכך תקופה ארוכה. כתיבת תסריטים, בימוי והפעלת חברים רבים כשחקנים, ושותפים לעשייה. צילום במצלמת וידאו שקיבל במתנה. הקלטת רעיונות על טייפ אישי, כתיבת אין ספור טיוטות ורעיונות לסרטים, והכל בכמויות. סצנות לסדרות טלביזיה בסגנון "החמישייה הקאמרית", רעיונות לספרי ילדים, מבוגרים. הכל יפה, חכם, מבריק.

עומר, אדם רגיש לעצמו, לזולת, למתרחש סביבו. העולם כאילו היה שקוף עבורו. הוא התבונן בו, עליו ודרכו. ידע לאבחן כל בעיה. לתת נקודת מבט אחרת, ייחודית, שונה.

עומר, איש משפחה. אוהב אירועים משפחתיים, את חמימות הבית, את ליטוף המשפחה, הסבים והסבתות. את רותם אחותו אהב תמיד. כילדה קטנה יפה וחכמה, כנערה מתבגרת, איתה יכול היה לשוחח, להסתופף על הספה בחדרה, לנגן על הגיטרה, לשיר יחדיו, להחליף חוויות והנחיות על פעולת הצופים. את רעות אחותו, אהב תמיד. כקטנה במשפחה, יפה, נבונה, יכול היה לפנק בהתייחסות חצי אבהית, לצחוק עד כמה היא חטטנית, להרים ולזרוק אותה באוויר.

הצוות הביתי (הילדים) נהג לא פעם להשתעשע יחדיו: כדורגל במסדרון הבית עם גרב מגולגלת, פינג פונג שולחן בחצר הבית בקיץ, משחקי קופסה בחורף הירושלמי, אותו עומר כל כך אהב. צוות מגובש, למוד טיולים וחוויות משותפות חם, אוהב.

עומר היה חניך ומדריך בתנועת הצופים. להט הצופיות נבע מהאמונה הגדולה בחינוך לערכים, בצורך להעביר ולתת דוגמא של סובלנות, הערכה לזולת. ציונות, פשוט כך. הוא הדריך בשבט ה"עמר" אשר בגבעת התחמושת, בירושלים. חברו אצל עומר הידע הרב שהיה לו על הקרבות לכיבוש גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, אהבתו למקום, ותחושת המחויבות להעביר את מורשת הקרב לחניכים. הכל נעשה בשקט וברצינות האופייניים לו. הוא חש תחושה עזה של המשכיות אותה גם הגשים בשרותו הצבאי. החיים בצל גבעת התחמושת, הלימודים בביה"ס "רנה קסין" אשר באותו מתחם, והמגורים בסמיכות לגבעה היו שזורים זה בזה.

כתלמיד מצטיין, סיים עומר כיתה י"ב בביה"ס "רנה קסין". אהבתו למוסד היתה רבה. סיום השנה היה מרגש. עומר הופיע בהופעת יחיד, לקראת סוף הארוע, בבנייני האומה, לפני 1200 איש. הופעה שנונה שעוררה ושעשעה את קהל השומעים.

הטיול ליוון סיים את פרק הילדות. טיול בחברת חבריו הטובים ביותר, רן, עמית, שרון, שי ענת ועוד.
קשריו עם רן ודניאל לא פסקו כל השנים. חברי ילדות, חברי אמת, עד היום.

חשוב היה לעומר לשרת ביחידה קרבית. הוא ראה בכך משימה אישית, המשכיות לאומית. ואכן משגוייס לצה"ל בראשית אוגוסט 1995, בחר לשרת בפלוגת העורב של חטיבת הנח"ל. שרות מבצעי קשה ומתיש. "איש גדול בצוות קטן" כינה אותו מפקדו. "נחוש, מסור והחלטי מאד, לוחם מצטיין בכל רמ"ח אבריו, שהיווה לחבריו דמות ומודל לחיקוי. מעשיו נבעו מתוך הבנה עמוקה בצדקת הדרך ומתוך סולם ערכים מרשים ביותר. עומר השקיע מאד בצוות וחבריו אהבו אותו, נועצו בו וחיכו לשמוע מה בפיו."

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) נפל עומר ב"אסון המסוקים", בדרכו למשימה מבצעית בלבנון. הוא וחבריו לצוות, צוות דותן, עשרה במספר, נהרגו כולם באסון בדרכם למוצב הבופור. באסון נפלו 73 לוחמים. עומר הובא למנוחות בבית העלמין בהר הרצל בירושלים כשהוא מותיר אחריו הורים ושתי אחיות. חבריו, עימם כתב, ביים, הפיק והדריך, נפרדו ממנו: "יש לך ספר 'איך כותבים תסריט?!' קודם כל בונים גיבור. יש לנו גיבור. הגיבור בסרט הזה הוא מצחיק. הוא כל כך מצחיק שלקווינטין טרנטינו יש עוד מה ללמוד אצלו. הגיבור הזה הוא חכם, תשאלו את כל המורים שלו מבית הספר. ויש לו גם משקפיים שמעידות. הגיבור שלנו מסמיק כשמביכים אותו אבל הוא מלך בלהביך אחרים. הוא שאפתן ומשקיען ונותן מעצמו כמו שאף אחד לא יודע לתת. והכל בשקט, כמו בדרך אגב. תשאלו את החניכים שלו מהצופים – הם יספרו לכם על המסירות שלו אליהם, על הזמן, ההשקעה והאמונה בהם. הגיבור בסרט הזה הוא פלספן מקצועי. אפשר לפתח איתו שיחה של חצי שעה על כלום. עומר, אם אתה היית פה במקומנו, בטח היית אומר שלתסריט הזה יש סוף ממש עצוב. והיית צוחק על זה. כמו על הכל. ככה נזכור אותך, צוחק."

חבריו בתנועת הצופים הוסיפו ואמרו "אתה היית אמור להיות המפורסם שבחבורה, זה שנהיה גאים להגיד שהכרנו. שכולם ירוצו לבקש חתימה. הכל נשאר עכשיו בגדר חלומות. את הזכרונות לא יקחו מאתנו."

תשע עשרה וחצי שנים של יצירה, תוצרים אדירים שאינם אופייניים לאדם בגילו, לא הפתיעו. העושר הרוחני והאינטלקטואלי אפיינו את עומר ומשאירים אותנו עמו היום ומחר וימים רבים רבים.

העדרותו של עומר היא טכנית, כמעט זמנית. הוא איתנו, אנו עמו, מצפים לו, חיים איתו ואותו.