אנחנו נוסעים באוטו, ניצן ואני, ברדיו משמיעים שיר של "מוניקה סקס"- הלהקה שמאוד אהבת, שם השיר "החוק היבש לא נרטב אף פעם", ניצן מגבירה את הווליום ומתחילה לתופף על ברכיה לקצב השיר.
ואז אתה מופיע.
לא פיזית, רק בזיכרון, עולה מתוך העבר. עומר התיכוניסט שניכנס בהפסקה לתוך הכתה שלי וכך בלי שום התראה מוקדמת מוחק מהלוח את כל השטויות שנכתבו בשיעור האחרון, לוקח בידו גיר ומתחיל למלא באובססיביות את הלוח מלמעלה למטה בכל מילות השיר תוך כדי הדגשה של השורה "החוק היבש לא נרטב אף פעם" שחוזרת על עצמה שוב ושוב, עד שבלוח אין מקום יותר.

אני שהכרתי את השונות שבך, את ניסיונך הבלתי פוסק להביט מהצד על כל האחרים שהולכים במיינסטרים, ניסיתי להבין מה הניע אותך לעשות את מה שעשית. למה בחרת לבזבז הפסקה שלמה בניסיון לכתוב שיר שלם שכמעט אף אחד לא שם לב שכתבת אותו, ושבעוד מספר דקות ימחק ולא יישאר ממנו זכר.
אז לא כל כך הבנתי, אבל היום אחרי אותה נסיעה הבנתי כמה עוצמה יש בשיר הזה, כמה אמיתי ואמיץ מי שבחר לכתוב אותו, כמה שונה ומיוחדת נקודת ההשקפה שלו על החיים. בדיוק כמוך. בדיוק כמו שהיית אז.
לא ישבת במושב האחורי ושרת איתנו את השיר, שלושתנו לא נהלהו שום שיחה בנושא, את השיחה ניהלתי עם ניצן, סיפרתי לה כמה אהבת אותם, את יהלי סובול סולן הלהקה, את האלבום "פצעים ונשיקות", את המילים, הלחנים.
מסתבר שאת האלבום יש לך עדיין בחדר בין כל הדיסקים שעל המדף, ניצן שהיה לה את האלבום, לא מוצאת אותו, הוא נעלם לה לפני שנים, והיא כל כך אהבה את האלבום הזה מאותן סיבות שאתה אהבת.
"יהלי סובול הוא כזה מוכשר" היא אומרת, "יש להם שירים כאלה מעולים, אני חייבת לקנות לנו את האלבום".
וזה לא תחום העניין היחידי שמשותף לשניכם. את המערכונים של החמישיה הקאמרית היא יודעת לדקלם בעל פה, בדיוק כמוך. מילה במילה, כולל השתיקות שבין המילים, השתיקות שכל כך אהבת, שכל כך הצחיקו אותך, שכל כך הצחיקו אותה.
אני יכול לדמיין את שניכם יושבים יחד ומעלים מזיכרונכם את המערכונים הכי נידחים, הכי קצרים, והכי מצחיקים, שאחרים הספיקו לשכוח.
היא כל כך מעריצה אותך, כל כך אוהבת אותך וכל כך מתגעגעת אליך. אבל האם זה אפשרי בכלל להתגעגע למישהו שמעולם לא פגשת?
מעולם לא ביקרת אותנו כשעברנו לגור יחד, מעולם לא אכלנו יחד ארוחת ערב, מעולם לא יצאנו יחד לבלות, מעולם לא חגגנו יחד ימי הולדת משותפים ולחתונה שלנו לא הגעת.
אז איך זה שהצלחת, למרות שלא הגעת, להגיע כל כך עמוק לליבה של בחורה שמעולם לא פגשת?
איך זה שרק מהסיפורים עלייך אתה גורם לאנשים להתאהב בך?
מה הוא אותו כוח שהיה לך? מה הוא אותו הכוח שיש לך?
איך זה שתשע שנים אחרי אתה מצליח לכבוש ולרגש?

עומר, הרבה דברים באמת השתנו, אתה בטח חושב שאם אני, דניאל, עומד כאן ומדבר, אז זה לא סתם שינוי אלא העולם התהפך.

אז נכון, אבא שלך הוא זה ששאל אותי אם ארצה לדבר כאן היום, אבל האמת היא שכבר מזמן רציתי. אתה מכיר אותי, לפעמים אני צריך דחיפה קלה.
את זה כנראה גם מאיר ויהודית ידעו כי מאז שעזבת למדנו להכיר.

פעם, כשהייתי בא אליך הביתה, הייתי אומר שלום זריז בכניסה ובהתגנבות יחידים עולה אליך לחדר. אתה היית יוצא מידי פעם למטבח להביא אספקה של קלמנטינות ושסק.

היום, אני אפילו יושב אצלך במטבח, מציעים לי קפה ואני וההורים שלך מדברים שעות.

אני זוכר שבשנים הראשונות אחרי האסון הייתי יושב אצלך בבית, מסתכל על התמונות שלך על הקיר וחושב לעצמי שאם הייתי מספר לך שאמא שלך התקשרה אליי כדי לומר לי מזל טוב ליום ההולדת, היית מסתכל אלי בחשדנות ולא יודע אם לצחוק אן להחטיף לי.

כי אנחנו, עומר - אתה ואני, כאלה שני ביישנים, שאפילו לדבר אחד עם האמא של השני לא מסוגלים בלי להחליף צבעים בגוונים משתנים של אדום.

שנתיים הם זמן הארוך ביותר בו לא התראינו. זה היה כשנסעתם לשליחות בארה"ב, הבטחת שתחזור, אני זוכר כי ככה כתבת לי במכתב האחרון לפני החזרה: "...עוד שלושה חודשים ברוטו, נגמרים הלימודים וחודש אחר כך, רן גרגו פותח את דלת ביתו - ומי עומד שם?... עומר עומד שם בכבודו ובעצמו, עם חיוך על הפנים, שונה קצת- אולי, אבל אותו דבר... כן, כן, רני בוי", כך נהגת לכנותי,
"this could be true", אז כדאי לך להתחיל לסדר את החדר ולהתכונן לקראת בואי". הבטחת וקיימת.
ואני באמת חששתי לגלות - עומר קצת אחר, אולי הוא השתנה במראה ואני לא אזהה אותו? בכל זאת שנתיים זה הרבה ואנחנו בגיל כזה שהשינוי במראה החיצוני הוא מהיר ודרסטי, אתה יודע, גיל ההתבגרות. ואכן פתחתי את הדלת, בדיוק כמו שתיארת במכתב ובאמת מעט השתנית - התבגרת, בדלת עמד עומר שונה, גבוה יותר גדול יותר.
ומאז המשכנו לגדול יחד עד שיום אחד שוב נעלמת ומאז לא כתבת לי מכתבים ולא קראת לי רני - בוי, פשוט הלכת והשארת את התמונה האחרונה. שנתיים הם הזמן הארוך ביותר בו לא התראינו, בסדר אני מבין, נסעתם לשליחות, אבל היום כבר שבע שנים עברו.

שבע שנים אתה מסתכל עלי, לא זז, לא אומר מילה, מסנן מבט בוחן מבעד למשקפי הראיה, נשען על היד המנסה להסתיר את החיוך הנבוך, כמו בכל פעם שמצלמה כוונה אלייך. "די מספיק- יאללה, צלם כבר" ככה נהגת לומר כמי שמנסה להאיץ ברגעי המבוכה עד שייעלמו.
אז הבטחת, וקיימת. למה הפעם זה לא אותו הדבר? למה אתה לא מבין שלהופיע בחלום זה לא מספיק - חלומות הם קצרים, ואנחנו רוצים אותך פה, איתנו, לקצת יותר זמן.
בחלום אתה מגיע, ככה פתאום, בלי להתריע מראש, והאמת להגיד לך - זה מעצבן.
בחלום אין זמן להכין את המצלמה ואז החלום נגמר ואתה הולך ושוב פעם אני נשאר עם התמונה ההיא, האחרונה, מהיום הולדת של רעות.
עזוב אותך חלומות עומר, לך על מציאות, על אמת, איפה שאפשר לקחת את הזמן ולא למהר. במציאות, אני אדאג שיהיו שתי מצלמות, אחת סטילס ואחת וידאו, מה איכפת לך, שיהיה גם קול וגם תנועה.

סטילס זה משעמם, אתה אמרת! זוכר שהתייעצתי איתך מה עדיף, מדור צילום בדובר צה"ל או מדור וידאו. אמרת לך על וידאו, שם אפשר להגיד אקשן וקאט וחוץ מזה, אמרת, שסטילס המשמעות שלו זה עומד במקום ואתה, אתה בקטע של ללכת קדימה, לא לעצור, אחרת אתה תקוע במקום אחד ומסביבך הכול זז ומשתנה ולך רק נשאר להסתכל.
כך אמרת, וצדקת.

אתה שם, יושב ליד השולחן ביום ההולדת של אחותך ומסתכל. מסתכל ובוחן את כל מי שמסתכל עליך. אותי, את הוריך, את רותם ורעות, את החברים מהתיכון. מסתכל וכאילו מנסה לומר לכולנו תמשיכו לזוז, אל תעצרו, תמשיכו להתקדם, "don't stand still"- אל תישארו תקועים.

אז עברתי לוידאו, כמו שהצעת. שבע שנים מאוחר יותר אני ממשיך להיות בתנועה, המצלמה רצה והרקורד לחוץ ואני מחכה ליום שבו תצטרף אלי, מחכה ליום שבו תחלוף על פני הפריים של חיי ותיקח חלק בסרט שנקרא "החיים".
סרט כל כך יפה עומר, כל כך לא משעמם, זורם לא נעצר לרגע, יש בו סצנות כל כך יפות ומרגשות, חלקן עצובות וחלקן שמחות - כמו כל דבר בחיים.
ישנן סצנות בהן אתה חסר לי מאוד, כאלה שהייתי שמח שתיקח בהם חלק ואולי אפילו תביים אותן.

והמצלמה ממשיכה לצלם היא על רקורד תמיד, מחכה שתבוא, לא רוצה שתתפוס אותי לא מוכן כמו בחלום, ואם לא תבוא לסצנה שלמה או לפחות לכמה שניות.
אם אתה נבוך מזה אהיה מוכן אפילו להשאיר אותך רק עם המצלמה, לבד. אתה לא צריך לעשות כלום היא כבר על רקורד, זוכר, כמו שאמרת. היא גם מקליטה סאונד.
רק תעמוד ותגיד כמה מילים, טקסט קצר, לא ארוך מה שתרצה.תאפשר לי להחליף את התמונה משנת 97' באחת מעודכנת, כזאת שזזים בה ומשמיעים קול.
שבע שנים לא שמעתי את קולך.

כואב כי מאז אותו יום ארור החיים המשיכו ואנחנו, דניאל ואני, המשכנו איתם....

ואתה, אתה עומר... לא.
- המשכנו את שרותינו הצבאי והשתחררנו ואתה, אתה עומר... לא.
- חסכנו כסף לטיול הגדול, אבל אתה עומר... אתה לא.
- יצאנו יחד, דניאל ואני, למסע של חצי שנה במזרח. חזרנו לארץ להתחלה חדשה
- ואילו אתה... אתה לא.
- התחלנו ללמוד באוניברסיטה והפכנו להיות סטודנטים ואתה... אתה כבר לא.
אתה עומר, כבר לא.
חמש שנים אתה כבר לא...

אותו יום ארור החליט שאותך עומר הוא משאיר מאחור ואותנו הוא שולח להמשיך בלעדיך. בכל תחנה ותחנה שעברנו עד היום, אתה לא היית שם והיית חסר, היית חסר והשארת חלק שאיננו שלם, והרגשנו בחוסר הזה ועוד איך הרגשנו.
ואתה יודע עומר איפה הרגשנו בחסרונך בצורה הבולטת ביותר? נכון, בדיוק שם. בדיוק באותו מקום שהיית אמור להיות גם אתה. במהלך הטיול יצא לנו לדבר עליך, דניאל ואני, מה היה קורה- לא פעם אחת. שאלנו את עצמנו שאלות רבות ותהינו לגבי חסרונך. שאלנו אם במקום חדר לשניים, היינו מבקשים חדר לשלושה, ובמקום ארוחה לשניים, ארוחה לשלושה, ומונית לשלושה, וג'יפ לשלושה ואופניים לשלושה וטוסטוס לשלושה וטוקטוק לשלושה, ושלושה כרטיסי קולנוע ושלושה מקומות ברפטינג ושני פורטרים שיסחבו את התיקים כי לשלושה זה מספיק, ושלושה כרטיסים למעבורת ושלושה כרטיסי רכבת ושלושה שיקים בטעם אננס ושלושה צ'פטים חמים לנגב את הצ'יקן טיקה שנשאר בצלחת, תחשוב תחשוב כמה היינו נהנים ובכלל תחשוב כמה זה היה משתלם לנו כלכלית. היו מתחשבים בנו על היותנו שלושה ומורידים לנו במחיר וכך היינו חוסכים המון, כי הרי כולנו יודעים ומי טוב יותר מאתנו יודע עומר, שהדבר היחיד בחיים שהוא חינם זה המוות.

היינו שניים עומר והיית חסר, חסר מאוד.

השבוע הוקרן בטלוויזיה סרט לכבודך, "רעידת אדמה בשמיים" כך נקרא הסרט. סרט שניסה לסכם את חמשת השנים האחרונות מכמה היבטים שונים. סרט ארוך ומושקע שעבדו עליו מספר רב של אנשים חלקם אפילו מוכשרים, יחד הם ניסו להחזיר את הצופה לאותו יום ארור, אותו יום שבו החיים נעצרו והפכו להיות משהו חדש, משהו שלא הכרנו קודם. אני עומר, לא זקוק לסיכומים ארוכים, כל הסרטים שעשו ויעשו, כל הראיונות שהתקיימו ויתקיימו, כל המילים שנאמרו ויאמרו, כל אלו לא ישתוו לעולם לתמונה הקטנה שלך שצילמנו ביוון אחרי שסיימנו את התיכון ומוקרנת על המסך לשנייה וחצי בכל פעם שמקרינים ברצף את תמונותיהם של כל החיילים. זה מבחינתי, עומר, הדבר שלא אצליח להשלים איתו עד ליומי האחרון, זה הדבר שיגרור אחריו בקביעות את השאלה הנצחית ששואל אני את עצמי בכל פעם מחדש- לעזאזל- מה אתה עושה שם?!. אותה שנייה וחצי מספיקה לי להרבה אחר כך ואין צורך עוד להוסיף דבר. גם שנה הבאה עומר יקרינו את התמונה שלך בטלוויזיה וגם אז אני אביט בך לשנייה וחצי וזה יספיק לי, יספיק לי להבין שזה באמת קרה ושלעולם, אבל לעולם, לא אוכל לבוא אליך ולומר - "לעזאזל, מה עשית שם עומר, טוב שבאת".

כשעלה נופל מהעץ צומח במקומו אחד אחר.
שחפץ אובד קונים במקומו חדש אחר.
כשחבר נופל הלב מתעטף ברגש ובכאב, אין תחליף, אין לו דומה, שימלא את החלל שנוצר, שיעזור להתגבר על האובדן.

הזיכרון, עומר, הזיכרון הוא אותו מקור אור שצמוד אלינו ומלווה אותנו יום יום, שעה שעה. אחרי שאתה הלכת מאיתנו הגיע הזיכרון והפך להיות החבר הכי טוב שלנו. מה שאנחנו מנסים לומר- עומר- הוא שישנם הרבה דברים שיכולים לקחת מהבן אדם אפילו את החיים, החיים שכל כך יקרים לו, עליהם הוא מגונן ושומר מכל משמר, אבל ישנו דבר אחד, שגם אם נתאמץ ונשקיע את כל הכוחות האפשריים לא נצליח ולא יצליחו לקחת מאיתנו, והוא הזיכרון, הזיכרון נשאר איתנו לנצח נצחים.
הבעיה, עומר, היא כאמור שותפו של הזיכרון שלא מאפשר לו להיות בודד במערכה.הכאב והזיכרון שהולכים יחד יד ביד, מלווים אותנו בכל הזדמנות אפשרית, כאשר הכאב מנסה להחליש אותנו מחד ואילו הזיכרון מנסה לחזק אותנו מאידך. אך אין לך כל סיבה לדאגה, עומר, שמא נחלש ולא נזכור, הזיכרון אחרי הכל מצליח לגבור על הכאב ולהכניע אותו כל פעם שהאחרון מנסה להשתלט עליו.
אנחנו מבטיחים לך עומר, להמשיך להיות חזקים ולשמור על האיזון בין הזיכרון והכאב כי זה מה שנשאר לנו אחרי הכל.

זוכר את עומר בראיון ראשון והוא חייל צעיר בסוף טירונות. ישב לפני בחור אינטליגנט, רציני, מרשים, בעל יכולת ביטוי נדירה ואיכפתי מאוד.
עקבתי אחריו במהלך המסלול והתרשמתי מאוד מהמקום אותו תפס בצוות. עומר היה מן איש גדול בצוות קטן שכולם התייעצו איתו וחיכו לשמוע מה בפיו.

בגבול הצפון בקו שעבר לא היה מארב אחד שהצוות ביצע ועומר לא היה בו למרות כאבים עזים ברגליים. עומר תמיד יוצא ותמיד עם המשקל הכבד ביותר.

זוכר איזו תחושת סיפוק הייתה לי כשבאתי לבקרם בקורס האחרון בצאלים. היה זה תרגיל שעומר ניהל כמפקד, ראיתי לפני מפקד מושלם שמנהיג את חבריו. מרותו מתקבלת בטבעיות ולבסוף גם תרגיל מעולה למרות שזו התנסות פיקודית ראשונה שלו. הייתי גאה שיש לי חייל כעומר וידעתי שההתמודדות הבאה שלנו תהיה בניסיון לגרום לו לרצות להיות קצין ביחידה.

עומר, אנחנו ממשיכים, הצוותים בלבנון שוכבים במארבים ובטירונות חיילים הופכים אט אט ללוחמים ובעוד חודש אנחנו מגייסים צוות חדש. המטרה, ההגנה על גבולות המדינה נשארה ואנו נמשיך אותה לדאבוננו בלעדיך, נזכור אותך תמיד בעשייה.

יהודית ומאיר, רעות ורותם,
מכאן והלאה אנחנו איתכם, מרגישים חלק מכם ורוצים שתרגישו חלק מאיתנו. עומר, אותו ילד, נער, גבר שגידלתם היה ויהיה עבורנו סמל למצוינות ולדבקות במשימה. דמותו המקצועית, דמותו ומנהיגותו והאחריות שהיה נוהג לקחת על עצמו גם מבלי שנדרש, ישמשו לנו מודל והנצחה ולאורו נחנך את חיילנו.

אנחנו לא מורגלים בכתיבה של מכתבים כאלה.
אז תסלח לנו אם מה שנכתב מוגבל בעשרים ושתיים אותיות.
עברו בסך הכל קצת יותר מעשרים וארבע שעות מאז שנלקחת מאיתנו ועדיין קשה לנו לעכל...

לפני שבועיים ישבת איתנו בבית הספר ותכננו לפרטים את פגישת המחזור שהייתה אמורה להתקיים בתחילת החודש הבא. אבל כנראה שאיזשהו כוח עליון החליט להפגיש את כולנו קצת לפני ובנסיבות לא שגרתיות.

ידענו שהרבה אנשים העריכו אותך, אבל אנחנו יודעים שגם אתה היית מופתע אם יכולת לראות כמה רבים הם שליוו אותך בדרכך האחרונה.

רצינו לספר לך כמה אנחנו גאים לראות את הוריך ואחיותיך, כל כך חזקים, כל כך אמיצים, שבלעדיהם לא היה לנו מאיפה לשאוב את הכוחות לנוכח החלל הכול כך עמוק שנפער כשנלקחת מאיתנו.

אנחנו מודעים למה שאירע, אבל, אנחנו עדיין מקווים שמישהו יסתור לנו על הלחי ונתעורר מהסיוט הנורא הזה.

אוהבים אותך
ומבטיחים לא לשכוח

כשנשאל עומר האם לאחר ששישה מבוגרי בית הספר נפלו בעת שרותם בצה"ל הוא לא מפחד לשרת ביחידה קרבית, הוא ענה, איני מפחד, אך איני בטוח שאני אכן רוצה לשרת ביחידה קרבית.

אתמול ביקרנו בביתו של עומר. הגענו לחדרה של רעות אחותו, שם היו חברותיה מכתה ז'. נכנסנו וישבנו לידה.

נכנסנו לחדרה של רותם, שם היו חבריה וחברותיה מכתה י', התיישבנו לידה.

עברנו ליד חדרו של עומר. חבריו ישבו שם ובכו.

כל כך רבים, כל כך כואבים, כאילו כל ה- 360 נמצאים שם.
ואנחנו לא נכנסנו. שהרי עומר כבר לא היה, כבר לא יהיה שם.

לא יודעים כיצד לעכל
לצעוק, לבכות, ואולי לקלל?!
בגרון כבר חונקות הדמעות,
יודעים שאותך לא נשוב עוד לראות.

למה היום, למה כעת,
עדיין לא הגיעה העת!

כיצד נוכל בעתיד שוב לשמוח
מאיפה נשאב את הכוח

מילים אותך לא יוכלו לתאר
כי היית כל כך הרבה יותר.

שמח, מצחיק וכל כך מאושר
הזיכרון הזה הוא כל מה שנשאר.

עדיין לא עבר יום
אך כבר חשים בכאב האיום.

נתאחד עכשיו כולם יחד
למרות הכאב הנורא והפחד.

סמ"ר עומר שליט שלנו
תהיה תמיד בלב איתנו.