הספדים
את ההספדים המובאים כתבו משפחתו של עומר, חבריו, מפקדיו וידידי המשפחה. ההספדים כולם הוקראו באזכרות ובטקסים במהלך השנים.




24.2.2017 כ"ח בשבט תשע"ז
עשרים שנה

דברים לזכרו של עומר שנשא אביו, מאיר, באזכרה בהר הרצל ביום השנה ה-20

מיד עם תום השבעה הגיע לביתנו מנהל הר הרצל כדי לקבוע ביחד אתנו את אשר ייכתב על אבן המצבה. הוא שאל לגילו של עומר והיה ברור לו שייכתב על המצבה "בן 20 בנפלו" כיוון שלא ניתן לכתוב 19 וחצי. למעשה הוא כבר הכין פתק עם הנוסח והגיל. למרות שהיינו בעיצומו של ההלם הנורא של האסון והשבעה, אמרנו לו מיד, עומר עדיין לא הגיע לגיל 20, הוא לא הספיק לחיות 20 שנה, ולכן אנו מבקשים שייכתב על האבן "בן 19 בנופלו" וכך נחרת באבן.

עשרים שנה, זה לא רק תאריך עגול לאסון, אלא גם נקודת מפנה. זה אומר לנו לראשונה, שאנו חיים בלי עומר, זמן ארוך יותר מאשר היינו אתו והוא חי אתנו. בן 19 וחצי בנופלו, והוא לא נמצא אתנו כבר עשרים שנה.

כל כך הרבה עברנו כמשפחה וכיחידים בעשרים השנה האלו. ידענו שמחות, חתונות ולידות, אירועים משפחתיים, נסיעות וטיולים, אבל גם עצב גדול מוות ושכול.

קשה לתפוס שכל כך הרבה זמן עבר מאז אותו לילה נורא. הכול ניראה כאילו היה זה אתמול. כשאני חושב עליך עומר ורואה את פניך וגופך בחלום או בהקיץ, נשקפת אלי דמותך הצעירה כמו בתמונות האחרונות בהן אתה מצולם, וכמו בפעם האחרונה שראיתיך בתחנה המרכזית שם הורדתי אותך יומיים לפני האסון.

קשה לי ואולי בלתי אפשרי לדמיין אותך כעבור עשרים שנה, איך היית ניראה בגיל 40. אתה נשארת "צעיר לנצח" כמאמר השיר.

אבל ההחמצה הגדולה, השאלה שמטרידה תמיד – מה היה אילו, אילו לא נהרגת, מה היית כיום מה היית עושה כיצד היית מגיב לכל מה שקורה כאן

נוח לי לחשוב וזה מביא לי שלוות מה ואולי מעט נחמה, שהיית מגשים את כל תכניותיך ורצונותיך. קל לי להרהר ולדמיין שהכול היה הולך לפי מה שרצית. כל כך כיף לי לחשוב שהיית לומד בארה"ב ומגשים את חלומך הגדול להיות בימאי קולנוע, ואני ואמא בנסיעותינו לאמריקה היינו באים ומבקרים אותך שם, איזה כיף. גם הגשמת חלום שלי.

כמובן שהיית חוזר לארץ. החינוך שקיבלת ברנה קסין בצופים בצבא וגם בבית היה גורם לך לחזור למולדת למרות שיכולת בקלות להשתלב ולהצליח בחיים באמריקה. ההתנדבות, הדאגה לאחרים, השירות לכלל שהובילו אותך בצבא, הם שהיו גורמים לך להמשיך באותה דרך. לא אשכח איך תמיד אמרת לי, שאתה משרת בקרבי כדי לשמור על כולם, ולא אכפת לך כל כך אם יש כאלה שלא משרתים ולא תורמים.

ואחרי החזרה לארץ. ללא בעיות היית משתלב בעבודה ובחברה כאן ובוודאי זוכה להצלחה ועושה קריירה. כמה היינו גאים בך! ומה עם נישואים וילדים – בוודאי. לאיש כמוך לא הייתה בעיה למצוא את האחת המיועדת.

אבל קשה לי להמשיך ולהפליג בדמיונות. הדמעות חונקות את גרוני, כמו תמיד שאני חושב עליך. בשבילי נשארת ותהיה תמיד עומר שלנו, הנער הצעיר שאיבדנו, בן 19 וחצי, אפילו לא בן עשרים. כמו שכתוב על האבן – בן 19 בנופלו.

ואנחנו נמשיך לספור את הימים והשנים בלעדיך, מעתה ואילך יותר זמן בלעדיך מאשר אתך.

אבא



4.2.2008

דברים לזכרו של עומר שנשא אביו, מאיר, באזכרה בהר הרצל ביום השנה ה-11

עומר שלנו

עברה עוד שנה ושוב כולנו נמצאים סביבך כאן בהר השותק כל כך. שוב נמצאים אתך כל בני המשפחה הקרובים והרחוקים יותר, חבריך, חברינו, ידידים ומכרים. כולנו גדלנו והתבגרנו בשנה ורק אתה נשארת צעיר כשהיית, אפילו לא בן עשרים.

ושוב עולות בוודאי בעיני כולם מראות ותמונות מחייך הקצרים, ימים של אושר ושמחה של עצבות ותהיה. וכל אחד רואה וזוכר ומדמיין ולו לרגעים מועטים ורק היום, כשאנחנו כאן, את דמותך בסיטואציות שונות בהן פגש אותך. באירועים שונים, בפגישות משפחתיות בבילויים או סתם כך בחיים. כולם מתייחדים כעת אתך וזוכרים - אבל אתה אינך, לא נמצא כדי לחלוק אתנו את הרגעים הקסומים שהיו ונגוזו.

"כשנעלם נשאר רק החלל" - אלו מילות השיר שהשארת על שולחנך, רשומות בכתב ידך על דף ניר בודד. שנים אני מתייסר במחשבות - מתי כתבת מילים נוקבות אלו, מתי התעוררה בך מחשבה או רגש שאולי לא תחזור. האם היה זה בפעם הקודמת בה הייתם מספר חודשים בלבנון - בזמן המארבים שנמשכו ימים ארוכים? "הייתי שבוע ימים בתוך שיח במארב", סיפרת לנו, וחסכת במילים ולא תיארת את מה שבאמת הרגשת שם ומה שבאמת קרה. או האם היה זה ממש לקראת היציאה השניה ללבנון, בה הייתם מיועדים להגיע לבופור, לתוך הסכנה, ממש היום לפני 11 שנה? שואלים אותי פעמים רבות - אולי לא על עצמך כתבת, אולי כתבת זאת על חבר או מכר שנפל, ואני משיב תמיד - לא היה כזה, לא הכרת אישית מישהו שנפל, על עצמך כתבת, - ביטאת בשיר את כל האימה והפחד והחרדה מפני הבאות, שתלך ולא תשוב, ואיך ידעת זאת???

והמילים כל כך נוקבות וברורות "חלל" - הנופל ניקרא חלל זה ברור, אבל עיקר השיר ועיקר מחשבותיך היו על החלל שישאר ויפער בנו עם עזיבתך. חלל - במציאות שלנו, בהוויה שלנו, בחיינו, שכאילו נמשכים אבל יש בהם חלל נורא ואיום שקיים וממשיך וממשיך. וחלל בלבנו ובמחשבותינו כולנו, בעיקר של בני המשפחה. איך ניתן להמשיך לחיות ולשאת את המשא הזה את הנטל האין סופי של החלל של הריק של האין אונים - הידיעה הקיימת והברורה שלא תשוב עוד לעולם.

פותח אני את ספר שיריך, עומר, וקורא עכשיו את השיר ואני נדהם להיווכח שמבלי משים השתמשתי במילותיך שלך לתאר את רגשותי ומחשבותי -

"ריק", "פער שנפער" - אכן חשת בדיוק וכתבת על רגשותינו ותחושותינו אנו, כה היטבת לתאר אותם.

וגם ציווי השארת לנו בשיר וברור שאין כל צורך לצוות זאת עלינו - ל"זכור ולא לשכוח" ואת "אותו חיוך". כיצד ניתן לשכוח עומר אותך - את דמותך את כשרונותיך הגדולים, את רגישותך הרבה לכל אשר קורה מסביב את תכניותיך. אתה חי עמנו ובלבנו - יום יום ושעה שעה. הבית מלא אותך, תמונותיך על קירות רבים, חדרך נשאר בדיוק כפי שעזבת אותו מחכה לך כאילו עומד אתה לחזור בכל רגע. אתה ממשיך לחיות - אבל נשאר צעיר ואנו מתבגרים.

את שירך "אני אחר" פתחת במשפט "הלכתי בלי לומר שלום". והנה גם כאן שיחקה לך, לצערינו רוח נבואית, אכן לא אמרת לנו שלום של פרידה סופית כל כך ומוחלטת. אולם אני לא מפסיק לחשוב ולשחזר את אמירת השלום שלך בה נפרדנו באותו יום ראשון בבקר, השני לפברואר 1997 יומיים לפני היום הנורא, כשהסעתי אותך לתחנה המרכזית בירושלים. אני הייתי האחרון מבני המשפחה שראה אותך וניפרד ממך עם יציאתך לדרכך ממנה לא שבת. הדרך הייתה קצרה, בבקר ירושלמי חרפי, נמשכה אולי כרבע שעה. דיברנו מעט, שרעפי השינה עוד היו על פניך. דיברנו על העלייה לבופור, על החששות שלך ושל חברי הצוות מפני הלא נודע. אולם דווקא אתה הרגעת אותי אז ואמרת שיהיה בסדר. ידענו שנינו שהסיכון העיקרי הוא בדרך לשם ובחזרה. חזרת ואמרת שלא יתנו לכם לצאת הביתה במשך חדש כדי לא לסכן אתכם. אז חשבנו שבאמת ישמרו עליכם ולא יסכנו אתכם ואכן זו הייתה הכוונה - אך הביצוע ניכשל. אני האחרון שראיתי אותך, את דמותך התמירה המתרחקת עם הנשק והתרמיל על הגב. אמרת לי שיהיה בסדר, הלכת ממני ואמרת שלום, בדיוק כמו שכתבת בשיר, הלכת אל אותו "אור מסנוור" וגם הפכת להיות אחר, בדיוק כשם השיר "אני אחר".

הפכת להיות אחר ואלי אתה חוזר בעיקר בחלומות ובמחשבות. כל כך נעים להיות בחלומי החוזר על עצמו ובו רואה אני אותך שב הביתה. כאילו הזמן עמד מלכת וכאילו לא עברו ביעף השנים. ובחלומי אתה חוזר כאילו מנסיעה לאי שם, ואני מספר לך את מה שעבר עלינו - איך אחיותיך גדלו ופרחו, רותם התחתנה, אורי הצטרף למשפחה ורעות אחותך הקטנה כבר מזמן סיימה שרות צבאי כקצינה, נסעה למזרח ועתה היא סטודנטית באוניברסיטה.
ואני מראה לך את הדקל בחצר הקדמית שלנו, אותו דקל ששתלנו לפני שנים כשהיה שתיל בגובה של 30 ס"מ ועתה הוא מיתמר לגובה של שלוש קומות ויותר וצמרתו בעננים. הדקל הרם והנישא שגדל ופרח והתעבה והתנשא - אולי במקומך, אתה! אותו הדקל שאני מביט אליו לעתים קרובות מחלון חדרינו מסתכל אל כפות עליו האדירות ואל צמרתו קרוב קרוב לשמיים הכחולים ורואה שם אותך.
ואני חוזר למציאות העגומה ויודע שאך חלום ומראה שווא הוא ואתה אינך.




4.2.2008

דברים לזכרו של עומר שנשאה בת הדודה נורית בר לב-רוהר באזכרה ביום השנה ה-11 לנפילתו

באותו ליל חורף קר נרדמתי במיטה עם מעין והתעוררתי בעשר לקולות הבוקעים מהטלוויזיה. לא הצלחתי לעכל את מראות הזוועה והמחשבה הראשונה שעלתה במוחי זה אפוא אתה עומר ומה צבע נעליי הצבא שלך. האם יתכן שגם אתה שם? לא רציתי להאמין, לא יכולתי להאמין. המחשבה להתקשר לירושלים עלתה מיד ולאחריה ההחלטה לוותר, לדחות, לא להוסיף את הפחדים שלי עליכם. בטלפון שצלצל ברבע לשבע בבוקר, דודה עדה לא הייתה צריכה לומר הרבה. הכול היה ברור.

צלצלתי להודיע לאיריס ולאבא, אמא הייתה בטיול. הטלפון לאיריס היה קצר והסתכם במילה אחת: עומר. אל אבא נסעתי. ההתלבטות אם להודיע לאמא הסתיימה בטלפון שלה הביתה והשאלה הראשונה שלה הייתה, מה קרה? אבא סיפר לה. והיא חזרה לשבעה.

השנים הרבות שחלפו לא שינו את אותה תחושת הכאב, ומלווים אותי געגועים אהבה וכמיהה לילד שהיית ונשארת.

הכרתי אותך לאורך השנים במבט משתנה, כתינוק בעיני ילדה, כילד רגיש ובוגר בעיני נערה מתבגרת וכעלם בעיני אמא טרייה לתינוקת.

כשעברת את ניתוח העיניים (שהתחיל בניתוח בעין אחת והסתיים בשתי העיניים מכוסות) פגשתי אותך בבית החולים, היה לך קשה ושיתפת את יהודית בפחדים שלך - אמרת לה שלא תראה יותר. אחר כך הכול השתפר, בנינו ביחד מטוסים מנייר והליקופטר מגרעין של משמש,
קיבלת מחשב חדש וישבנו יחד לכתוב את תוכנת הBASIC הראשונה, ציירנו עכבישים שעלו וירדו על המסך.

אהבתי להיות איתכם כבת בית, להשתתף במשחקי הקופסא בימי החורף ולראות את האהבה והקרבה בינך לבין רותם ורעות.

לימים כשגדלת, פגשתי את עומר הנער שפותר תשבצי הגיון מסביב לשולחן, שנהנה להיות עם המשפחה החמה, שמעניק אהבה ותשומת לב לכולם.

אמא נעמי הזכירה שוב ושוב את השעות המהנות שבילתה איתך כשהכינה אותך לבחינת הבגרות בלשון.

בעבר לא יכולתי לדבר עליך עומר בלי שדמעות יציפו את עיני והמחנק יעלה בגרוני,
ואולי רק בזכות הישירות של שירה הקטנה שבאה ביום הזיכרון לביתכם ובנאיוויות של בת חמש ביקשה לדעת עליך הכול עומר, הצלחתי להתגבר ולדבר:
התבוננו ביחד עם רותם בתמונות הרבות וניסינו לספר לה ולו במעט עליך עומר התינוק, הילד, הילדות המאושרת, החיים בארה"ב, רותם רעות מאיר יהודית סבא סבתא והמשפחה המורחבת.

מעט מהעבר הצלחתי לספר לשירה אבל אין לי מילים להסביר את קסמך את יופייך את שאר הרוח שקרן ממך שמלווה אותי עד היום.



16.2.07
דברי זיכרון לעומר - שנשא דרור (דוד של עומר)

עומר, 10 שנים עברו מאז אותו לילה ארור בו ארע האסון הנורא ואתה וחבריך לא שבתם.

היית אז בן 19 וחצי , היום היית יכול להיות כבר בן יותר מ-29, כמעט 30. אולם אנו נזכור אותך תמיד כנער, באותן תמונות אחרונות מיוון ,מחייך, רציני וצעיר.

איני יכול לשכוח אותו הלילה הנורא. אצלנו הוא התחיל בהודעה ש - לפחות מבחינתנו - היתה סבירה. אמא שלי (הדסה) צלצלה אלינו וסיפרה שבחדשות הודיעו על אסון מסוקים - אבל אל תדאג, היא אמרה לי, עומר בלבנון. אחר כך דיברנו גם עם יהודית, וחשבנו אתה על כל המשפחות האחרות השרויות כבר בחרדה נוראה - אבל אתה, אתה כבר בלבנון. המשכנו לשמוע חדשות עד חצות, אולם גם לאחר מכן לא נרדמתי, החדשות הכלליות היו קשות מידי. ואז צלצול טלפון: מאיר אומר שהסימנים לא טובים, הם לא מאתרים אותך בנייד וביחידה. ואחרי עוד זמן מוטרף, שבו לא ידענו את נפשנו, עוד טלפון: מאיר, קצר ותכליתי כדרכו, מבשר את בשורת האיוב ומטיל עלי משימה: "בבוקר יגיעו אליך אנשי קצין העיר. לך איתם להודיע להורים, ותודיע גם לגילי".

עומר, 10 שנים חלפו. מה קורה כיום במדינה לא כדאי לספר. אני רוצה לדבר עליך מנקודת המבט האישית שלי, ובשבילי תהייה תמיד עומר הקוסם. בחרו לאחרונה יורש לאורי גלר, היורש בצע קסמים שונים ומשונים, אבל אני יודע: אילו היית פה ורוצה - היית מבצע קסמים מרשימים הרבה יותר. רבים זוכרים את הקסם שעשית, כאשר הכסא עליו ישב מאיר התרומם, אבל אני זוכר משהו עדין יותר, מדהים לא פחות: אותה ארוחת צהריים בה שאלת אותנו כל מיני שאלות, ביצעת כל מיני הכפלות, ובסופו של דבר - "הפלא ופלא" - התשובה הייתה כתובה, שחור על גבי לבן, במודעה בלוח העיר, בעיתון שהביא אחד הילדים מהחדר השני. באתר האינטרנט שהקימו הוריך מופיעה תמונה שלך מיום ההולדת של שלומית בתי. היית אז בן 14, והופעת עם ציוד קוסמות מקצועי. אני זוכר כמה נהנו אז הילדים, וכמה הייתה גאה שלומית בבן הדוד הקוסם.

יהודית ומאיר והבנות לא חוסכים בכל מאמץ על מנת להנציח אותך. כל פעולה שהם עושים נעשית לא רק באהבה רבה, אלא גם ביסודיות, מקצועיות ובטוב טעם. כך פינת ההנצחה בצופים, כך הספר "שירים פשוטים" וכך עכשיו האתר. האתר שמנציח אותך, ומספר את סיפור חייך - ומותך - בכתב, בתמונות, בצליל ובסרט. האתר שמאפשר להכיר לא רק את עומר וחייו, אלא גם את המשפחה שלך שהקימה בדרך זו יד לזכרך.

אסיים בשיר מתוך שירים פשוטים

טִפָּה שֶׁל דָּם עַל הָאֲדָמָה
הִיא לֹא כְּמוֹ אַף טִפָּה אַחֶרֶת.
כְּשֶׁהִיא תְּחַלְחֵל
לֹא יִצְמַח עֵץ
לֹא תִּצְמַח חורְשָׁה
לֹא יִצְמְחוּ פְּרָחִים
וְאַף לֹא יִגְדְּלוּ קוֹצִים.
יִצְמְחוּ רַק הַזִּכְרוֹנוֹת
וְהֵם יִגְדְּלוּ




פברואר 2006
רן גרגו, חברו הקרוב

אני יושב וכותב את הדברים הבאים לאחר לבטים רבים עם עצמי.
מצד אחד, הרגשתי צורך גדול לכתוב ולשתף אתכם בתחושותיי ביום זה. מצד שני, אם להיות אמיתי וכן, לא אחת כתבתי שורה ומיד מחקתי אותה.
המילים לא יצאו לי. הרגש לא הנחה אותי לכתוב את מה שאני באמת מרגיש.
האם אני כבר לא מרגיש? שאלתי את עצמי. האם תשע שנים מטשטשים את התחושות הכי עמוקות שיש לבן אדם? למה המילים לא זורמות? למה אני רוצה לבכות ולא מצליח? האם הפסקתי להרגיש? האם שכחתי את החבר הכי טוב שהיה לי?
לא הצלחתי להסביר לעצמי מה בדיוק מתרחש אצלי. אולי הזמן שעבר הרחיק אותנו?
אולי העצב הוא לא אותו עצב? אולי הגעגוע הופך להיות זיכרון מעומעם?
ניסיתי להיזכר כמה פעמים בשנה האחרונה חשבתי עליך, נזכרתי בך, דיברתי עליך? ומסתבר שלא מעט. מסתבר שדווקא במקומות שאתה לא נמצא, דווקא שם הנוכחות שלך כובשת.

אנחנו נוסעים באוטו, ניצן ואני, ברדיו משמיעים שיר של "מוניקה סקס"- הלהקה שמאוד אהבת, שם השיר "החוק היבש לא נרטב אף פעם", ניצן מגבירה את הווליום ומתחילה לתופף על ברכיה לקצב השיר.
ואז אתה מופיע.
לא פיזית, רק בזיכרון, עולה מתוך העבר. עומר התיכוניסט שניכנס בהפסקה לתוך הכתה שלי וכך בלי שום התראה מוקדמת מוחק מהלוח את כל השטויות שנכתבו בשיעור האחרון, לוקח בידו גיר ומתחיל למלא באובססיביות את הלוח מלמעלה למטה בכל מילות השיר תוך כדי הדגשה של השורה "החוק היבש לא נרטב אף פעם" שחוזרת על עצמה שוב ושוב, עד שבלוח אין מקום יותר.

אני שהכרתי את השונות שבך, את ניסיונך הבלתי פוסק להביט מהצד על כל האחרים שהולכים במיינסטרים, ניסיתי להבין מה הניע אותך לעשות את מה שעשית. למה בחרת לבזבז הפסקה שלמה בניסיון לכתוב שיר שלם שכמעט אף אחד לא שם לב שכתבת אותו, ושבעוד מספר דקות ימחק ולא יישאר ממנו זכר.
אז לא כל כך הבנתי, אבל היום אחרי אותה נסיעה הבנתי כמה עוצמה יש בשיר הזה, כמה אמיתי ואמיץ מי שבחר לכתוב אותו, כמה שונה ומיוחדת נקודת ההשקפה שלו על החיים. בדיוק כמוך. בדיוק כמו שהיית אז.
לא ישבת במושב האחורי ושרת איתנו את השיר, שלושתנו לא נהלהו שום שיחה בנושא, את השיחה ניהלתי עם ניצן, סיפרתי לה כמה אהבת אותם, את יהלי סובול סולן הלהקה, את האלבום "פצעים ונשיקות", את המילים, הלחנים.
מסתבר שאת האלבום יש לך עדיין בחדר בין כל הדיסקים שעל המדף, ניצן שהיה לה את האלבום, לא מוצאת אותו, הוא נעלם לה לפני שנים, והיא כל כך אהבה את האלבום הזה מאותן סיבות שאתה אהבת.
"יהלי סובול הוא כזה מוכשר" היא אומרת, "יש להם שירים כאלה מעולים, אני חייבת לקנות לנו את האלבום".
וזה לא תחום העניין היחידי שמשותף לשניכם. את המערכונים של החמישיה הקאמרית היא יודעת לדקלם בעל פה, בדיוק כמוך. מילה במילה, כולל השתיקות שבין המילים, השתיקות שכל כך אהבת, שכל כך הצחיקו אותך, שכל כך הצחיקו אותה.
אני יכול לדמיין את שניכם יושבים יחד ומעלים מזיכרונכם את המערכונים הכי נידחים, הכי קצרים, והכי מצחיקים, שאחרים הספיקו לשכוח.
היא כל כך מעריצה אותך, כל כך אוהבת אותך וכל כך מתגעגעת אליך. אבל האם זה אפשרי בכלל להתגעגע למישהו שמעולם לא פגשת?
מעולם לא ביקרת אותנו כשעברנו לגור יחד, מעולם לא אכלנו יחד ארוחת ערב, מעולם לא יצאנו יחד לבלות, מעולם לא חגגנו יחד ימי הולדת משותפים ולחתונה שלנו לא הגעת.
אז איך זה שהצלחת, למרות שלא הגעת, להגיע כל כך עמוק לליבה של בחורה שמעולם לא פגשת?
איך זה שרק מהסיפורים עלייך אתה גורם לאנשים להתאהב בך?
מה הוא אותו כוח שהיה לך? מה הוא אותו הכוח שיש לך?
איך זה שתשע שנים אחרי אתה מצליח לכבוש ולרגש?

אז כנראה שישנם אנשים שמבלי שהכרת אותם מעולם, גורמים לך להתגעגע אליהם, לרצות להיות איתם, לבלות איתם, לצחוק איתם, לחבק אותם.
אפילו בנסיעה לילית מירושלים לת"א כשבחוץ חשוך וקר ורק בתוך האוטו חמים ונעים וברדיו מתנגן לו שיר מוכר... השיר שכל כך אהבת.



פברואר 2006
דפנה, חברת המשפחה

יהודית ומאיר, רותם ורעות, משפחת שליט היקרה,

משפט אחד שלך יהודית לא מרפה ממני כבר שנים:
האנשים נחלקים לשנים: אלה שבהר הרצל ממשיכים ישר ואלה שפונים ימינה.
מידי שנה, מזה 9 שנים, אני, כמו כל הנוכחים כאן, פונה ביום זה ימינה. כואבת איתכם, מקשיבה לך, מאיר המקריא את שירי עומר, והמומה מהנבואה שהגשימה את עצמה, מתחברת לעצב הנורא ובוכה עם כל מילה שאת אומרת, יהודית. והמילים, ממשיכות להדהד גם כשאני ממשיכה ישר. הכאב נמצא עמוק עמוק בפנים- עצור. וכשאני רוצה לבטא אותו בפניכם במילים, אני מוצאת את עצמי, כמו בשבוע שעבר, מדברת על מזג האוויר ועל השלג שלא ירד.
בכל שנה, מבעד לדמעות הזולגות מעצמן, מבצבצת בעיני רוחי דמותו של עומר בן ה- 10 או קצת פחות, שעומד במרכז הסלון אצלכם בבית, עוד כשהיה בקומה השנייה, ובליווי תנועות ידיים אינדיאניות, מדקלם את סיסמת הפרסומת שאהב להשמיע בכל הזדמנות, למשפחת קוקה - קולה יש פחית, כשפותחים אותה שומעים את ה- "פסס צ'י אה"...
והזיכרונות מפליגים להם עוד אחורה בזמן... לגן אסתר... בו הכרנו, כשעומר וטל היו בני 3 ולאספת ההורים בה הגיע האבא של עומר - שבמקרה הוא גם רופא, והסביר להורים המודאגים איך מתמודדים עם הבעיה החמורה שנקראת כינים... ואז נראה לנו שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות...
ומשם - בקפיצה של שנים לאותו לילה נורא בו דיברנו מיד לאחר מהדורת החדשות בה נודע על האסון ואמרת לי, יהודית שאת רגועה, כי עומר דיבר איתך שעה קודם... אך כמה שעות אחר כך ידענו כולנו שהחיים התהפכו...
ופתאום קולה של יהודית נשמע ברדיו, ודבריה מופיעים בעמוד הראשון של כל העיתונים. ופתאום מאיר מתראיין בתוכניות שונות בנושא השכול, ופתאום יום הזיכרון לחללי צה"ל הופך ליום הזיכרון הפרטי של עומר, עם החיבור בכל פעם מחדש ל "שפילברג הקטן", יחד עם שלומי שבת, שהיטיב כל כך להלחין את המילים החודרות של ההספד שכולנו מכירים.
עומר, כילד אהבת לעשות קסמים, וכמה עצוב שאין שום קסם בעולם שיחזיר אותך אלינו.
כמה עצוב, עומר, שאתה רק מחייך מהתמונות על הקיר בפינת המטבח, ולא יכול שוב להשמיע ולו רק פעם אחת, את קולות פחית הקוקה קולה, כדי שנחייך אליך בחזרה...
אתה רק מביט עלינו, בכל פעם שאנחנו יושבים שם, ומסתכל ומחייך... וגם אם לא מזכירים אותך או מדברים עליך - אתה נמצא שם תמיד איתנו - בין אם זה בתמונות הנמצאות בכל פינה בבית ובין אם זה בנר התמיד הדולק בפינת הסלון ובין אם אתה קיים במחשבותינו, כשמדברים עם הוריך על כל נושא אחר, אבל בוחרים להשאיר את המחשבות עליך עמוק בפנים...
אולי כי כל כך קשה תמיד למצוא את המילים הנכונות ואולי כי המבט על פני הוריך אומר הכול ואולי מתוך מחשבה שאם נדבר על דברים אחרים, אולי אולי יהיה זה המעט, שניתן לעשות בחברות קרובה ואוהבת, כדי לתת את התחושה כאילו גם הם בין אלה שממשיכים תמיד ישר, למרות שהלב נמצא כאן - במקום בו פונים ימינה.



פברואר 2005
דניאל לב, חברו הקרוב

בשנה האחרונה מנגנים ברדיו שיר של אהוד בנאי שנפתח בשורה: "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן..."

עומר, הרבה דברים באמת השתנו, אתה בטח חושב שאם אני, דניאל, עומד כאן ומדבר, אז זה לא סתם שינוי אלא העולם התהפך.

אז נכון, אבא שלך הוא זה ששאל אותי אם ארצה לדבר כאן היום, אבל האמת היא שכבר מזמן רציתי. אתה מכיר אותי, לפעמים אני צריך דחיפה קלה.
את זה כנראה גם מאיר ויהודית ידעו כי מאז שעזבת למדנו להכיר.

פעם, כשהייתי בא אליך הביתה, הייתי אומר שלום זריז בכניסה ובהתגנבות יחידים עולה אליך לחדר. אתה היית יוצא מידי פעם למטבח להביא אספקה של קלמנטינות ושסק.

היום, אני אפילו יושב אצלך במטבח, מציעים לי קפה ואני וההורים שלך מדברים שעות.

אני זוכר שבשנים הראשונות אחרי האסון הייתי יושב אצלך בבית, מסתכל על התמונות שלך על הקיר וחושב לעצמי שאם הייתי מספר לך שאמא שלך התקשרה אליי כדי לומר לי מזל טוב ליום ההולדת, היית מסתכל אלי בחשדנות ולא יודע אם לצחוק אן להחטיף לי.

כי אנחנו, עומר - אתה ואני, כאלה שני ביישנים, שאפילו לדבר אחד עם האמא של השני לא מסוגלים בלי להחליף צבעים בגוונים משתנים של אדום.

אבל מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן - החברות שלנו קיבלה מימד נוסף, המשפחה שלך הפכה לחלק ממני, ובמרכז יש אותך - הנר שלך, עומר, עדיין בוער.



פברואר 2004
התמונה האחרונה / רן גרגו, חברו הקרוב

"התמונה האחרונה, שבועיים לפני אסון המסוקים, 17 בינואר 1997" כך מצוין מתחת לתמונה האחרונה בספר השירים שלך. הסתכלתי עליה מספר שניות במבט מאומץ כאילו מנסה להפוך אותה להולוגרמה, אך ללא הצלחה. התמונה האחרונה צולמה ביום ההולדת של רעות. וכן נכון, באותו היום גם לי חגגו יום הולדת.
הבטתי בתמונה שניות ארוכות ולא הצלחתי להבין. לא הצלחתי להבין איך זה שבמשך כל כך הרבה שנים אני מסתכל על אותה תמונה ומזהה אותך כעומר - החבר הכי טוב שהיה לי. ואתה, אתה מזהה אותי? הרי אני התבגרתי, אני כבר בן 27 ואתה שם בתמונה ילד בן 20. אני כאן ואתה שם, שם בשנת 97.

שנתיים הם זמן הארוך ביותר בו לא התראינו. זה היה כשנסעתם לשליחות בארה"ב, הבטחת שתחזור, אני זוכר כי ככה כתבת לי במכתב האחרון לפני החזרה: "...עוד שלושה חודשים ברוטו, נגמרים הלימודים וחודש אחר כך, רן גרגו פותח את דלת ביתו - ומי עומד שם?... עומר עומד שם בכבודו ובעצמו, עם חיוך על הפנים, שונה קצת- אולי, אבל אותו דבר... כן, כן, רני בוי", כך נהגת לכנותי,
"this could be true", אז כדאי לך להתחיל לסדר את החדר ולהתכונן לקראת בואי". הבטחת וקיימת.
ואני באמת חששתי לגלות - עומר קצת אחר, אולי הוא השתנה במראה ואני לא אזהה אותו? בכל זאת שנתיים זה הרבה ואנחנו בגיל כזה שהשינוי במראה החיצוני הוא מהיר ודרסטי, אתה יודע, גיל ההתבגרות. ואכן פתחתי את הדלת, בדיוק כמו שתיארת במכתב ובאמת מעט השתנית - התבגרת, בדלת עמד עומר שונה, גבוה יותר גדול יותר.
ומאז המשכנו לגדול יחד עד שיום אחד שוב נעלמת ומאז לא כתבת לי מכתבים ולא קראת לי רני - בוי, פשוט הלכת והשארת את התמונה האחרונה. שנתיים הם הזמן הארוך ביותר בו לא התראינו, בסדר אני מבין, נסעתם לשליחות, אבל היום כבר שבע שנים עברו.

שבע שנים אתה מסתכל עלי, לא זז, לא אומר מילה, מסנן מבט בוחן מבעד למשקפי הראיה, נשען על היד המנסה להסתיר את החיוך הנבוך, כמו בכל פעם שמצלמה כוונה אלייך. "די מספיק- יאללה, צלם כבר" ככה נהגת לומר כמי שמנסה להאיץ ברגעי המבוכה עד שייעלמו.
אז הבטחת, וקיימת. למה הפעם זה לא אותו הדבר? למה אתה לא מבין שלהופיע בחלום זה לא מספיק - חלומות הם קצרים, ואנחנו רוצים אותך פה, איתנו, לקצת יותר זמן.
בחלום אתה מגיע, ככה פתאום, בלי להתריע מראש, והאמת להגיד לך - זה מעצבן.
בחלום אין זמן להכין את המצלמה ואז החלום נגמר ואתה הולך ושוב פעם אני נשאר עם התמונה ההיא, האחרונה, מהיום הולדת של רעות.
עזוב אותך חלומות עומר, לך על מציאות, על אמת, איפה שאפשר לקחת את הזמן ולא למהר. במציאות, אני אדאג שיהיו שתי מצלמות, אחת סטילס ואחת וידאו, מה איכפת לך, שיהיה גם קול וגם תנועה.

סטילס זה משעמם, אתה אמרת! זוכר שהתייעצתי איתך מה עדיף, מדור צילום בדובר צה"ל או מדור וידאו. אמרת לך על וידאו, שם אפשר להגיד אקשן וקאט וחוץ מזה, אמרת, שסטילס המשמעות שלו זה עומד במקום ואתה, אתה בקטע של ללכת קדימה, לא לעצור, אחרת אתה תקוע במקום אחד ומסביבך הכול זז ומשתנה ולך רק נשאר להסתכל.
כך אמרת, וצדקת.

אתה שם, יושב ליד השולחן ביום ההולדת של אחותך ומסתכל. מסתכל ובוחן את כל מי שמסתכל עליך. אותי, את הוריך, את רותם ורעות, את החברים מהתיכון. מסתכל וכאילו מנסה לומר לכולנו תמשיכו לזוז, אל תעצרו, תמשיכו להתקדם, "don't stand still"- אל תישארו תקועים.

אז עברתי לוידאו, כמו שהצעת. שבע שנים מאוחר יותר אני ממשיך להיות בתנועה, המצלמה רצה והרקורד לחוץ ואני מחכה ליום שבו תצטרף אלי, מחכה ליום שבו תחלוף על פני הפריים של חיי ותיקח חלק בסרט שנקרא "החיים".
סרט כל כך יפה עומר, כל כך לא משעמם, זורם לא נעצר לרגע, יש בו סצנות כל כך יפות ומרגשות, חלקן עצובות וחלקן שמחות - כמו כל דבר בחיים.
ישנן סצנות בהן אתה חסר לי מאוד, כאלה שהייתי שמח שתיקח בהם חלק ואולי אפילו תביים אותן.

והמצלמה ממשיכה לצלם היא על רקורד תמיד, מחכה שתבוא, לא רוצה שתתפוס אותי לא מוכן כמו בחלום, ואם לא תבוא לסצנה שלמה או לפחות לכמה שניות.
אם אתה נבוך מזה אהיה מוכן אפילו להשאיר אותך רק עם המצלמה, לבד. אתה לא צריך לעשות כלום היא כבר על רקורד, זוכר, כמו שאמרת. היא גם מקליטה סאונד.
רק תעמוד ותגיד כמה מילים, טקסט קצר, לא ארוך מה שתרצה.תאפשר לי להחליף את התמונה משנת 97' באחת מעודכנת, כזאת שזזים בה ומשמיעים קול.
שבע שנים לא שמעתי את קולך.

"שים את החיים על רקורד, תמשיך אותם, אבל שיהיו על רקורד אל תעצור", זה בטח מה שהיית אומר לי, זה מה שהעיניים שלך אומרות לי כל פעם שאני מסתכל בתמונה ההיא. אין סאונד אני יודע, אבל אני יכול לדמיין את הקול שלך אומר לי, עזוב אותך סטילס, זה משעמם - תתקדם, תמשיך הלאה אל תפסיק להיות בתנועה.
וזה מה שאני עושה ממשיך את החיים, כי אין ברירה, אבל תמיד שם אותם על רקורד, אולי יום אחד תופיע... ואולי לא.



פברואר 2002
רן גרגו, חברו הקרוב

עומר,
לפני שבוע דיברנו דניאל ואני עם יהודית, אמא שלך, ששאלה אותנו אם בכוונתנו להקריא משהו ביום האזכרה. מצידה זו הייתה שאלה רטורית שהרי התשובה אליה ברורה וחוזרת על עצמה בכל חמש השנים האחרונות. זה קשה אמרנו, קשה לנו, ואין באפשרותנו להוציא החוצה את אשר יושב לנו עמוק בפנים. חמש שנים עברו ופתאום משהו רצה לצאת החוצה, לצאת ממעמקי הכאב ולצעוק, לצעוק כי כואב.

כואב כי מאז אותו יום ארור החיים המשיכו ואנחנו, דניאל ואני, המשכנו איתם....

ואתה, אתה עומר... לא.
- המשכנו את שרותינו הצבאי והשתחררנו ואתה, אתה עומר... לא.
- חסכנו כסף לטיול הגדול, אבל אתה עומר... אתה לא.
- יצאנו יחד, דניאל ואני, למסע של חצי שנה במזרח. חזרנו לארץ להתחלה חדשה
- ואילו אתה... אתה לא.
- התחלנו ללמוד באוניברסיטה והפכנו להיות סטודנטים ואתה... אתה כבר לא.
אתה עומר, כבר לא.
חמש שנים אתה כבר לא...

אותו יום ארור החליט שאותך עומר הוא משאיר מאחור ואותנו הוא שולח להמשיך בלעדיך. בכל תחנה ותחנה שעברנו עד היום, אתה לא היית שם והיית חסר, היית חסר והשארת חלק שאיננו שלם, והרגשנו בחוסר הזה ועוד איך הרגשנו.
ואתה יודע עומר איפה הרגשנו בחסרונך בצורה הבולטת ביותר? נכון, בדיוק שם. בדיוק באותו מקום שהיית אמור להיות גם אתה. במהלך הטיול יצא לנו לדבר עליך, דניאל ואני, מה היה קורה- לא פעם אחת. שאלנו את עצמנו שאלות רבות ותהינו לגבי חסרונך. שאלנו אם במקום חדר לשניים, היינו מבקשים חדר לשלושה, ובמקום ארוחה לשניים, ארוחה לשלושה, ומונית לשלושה, וג'יפ לשלושה ואופניים לשלושה וטוסטוס לשלושה וטוקטוק לשלושה, ושלושה כרטיסי קולנוע ושלושה מקומות ברפטינג ושני פורטרים שיסחבו את התיקים כי לשלושה זה מספיק, ושלושה כרטיסים למעבורת ושלושה כרטיסי רכבת ושלושה שיקים בטעם אננס ושלושה צ'פטים חמים לנגב את הצ'יקן טיקה שנשאר בצלחת, תחשוב תחשוב כמה היינו נהנים ובכלל תחשוב כמה זה היה משתלם לנו כלכלית. היו מתחשבים בנו על היותנו שלושה ומורידים לנו במחיר וכך היינו חוסכים המון, כי הרי כולנו יודעים ומי טוב יותר מאתנו יודע עומר, שהדבר היחיד בחיים שהוא חינם זה המוות.

היינו שניים עומר והיית חסר, חסר מאוד.

השבוע הוקרן בטלוויזיה סרט לכבודך, "רעידת אדמה בשמיים" כך נקרא הסרט. סרט שניסה לסכם את חמשת השנים האחרונות מכמה היבטים שונים. סרט ארוך ומושקע שעבדו עליו מספר רב של אנשים חלקם אפילו מוכשרים, יחד הם ניסו להחזיר את הצופה לאותו יום ארור, אותו יום שבו החיים נעצרו והפכו להיות משהו חדש, משהו שלא הכרנו קודם. אני עומר, לא זקוק לסיכומים ארוכים, כל הסרטים שעשו ויעשו, כל הראיונות שהתקיימו ויתקיימו, כל המילים שנאמרו ויאמרו, כל אלו לא ישתוו לעולם לתמונה הקטנה שלך שצילמנו ביוון אחרי שסיימנו את התיכון ומוקרנת על המסך לשנייה וחצי בכל פעם שמקרינים ברצף את תמונותיהם של כל החיילים. זה מבחינתי, עומר, הדבר שלא אצליח להשלים איתו עד ליומי האחרון, זה הדבר שיגרור אחריו בקביעות את השאלה הנצחית ששואל אני את עצמי בכל פעם מחדש- לעזאזל- מה אתה עושה שם?!. אותה שנייה וחצי מספיקה לי להרבה אחר כך ואין צורך עוד להוסיף דבר. גם שנה הבאה עומר יקרינו את התמונה שלך בטלוויזיה וגם אז אני אביט בך לשנייה וחצי וזה יספיק לי, יספיק לי להבין שזה באמת קרה ושלעולם, אבל לעולם, לא אוכל לבוא אליך ולומר - "לעזאזל, מה עשית שם עומר, טוב שבאת".





פברואר 1999
עמית ישי, חבר

עומר,
חלפו שנתיים.
אנחנו עומדים כואבים ועדין לא מבינים. ובעיקר זוכרים.
זוכרים בן, זוכרים אח, זוכרים חבר, זוכרים מדריך, זוכרים חיל.
וזוכרים ילד בן 19 וחצי שנפל.
הזיכרון הוא רגש חזק שצף ועולה, נמוג, אך אף פעם אינו נעלם.
שנתיים עברו, זו תקופה לא קצרה ובינתיים הספקנו להנציח את זכרך.
היינו שותפים לערב לזכרך ביום הולדתך.
ערב בו סיפרנו עליך ושוב היינו איתך.
חנכנו פינה בשבט הצופים, בשבט העמר, בו היית פעיל בשנות בגרותך.
במקום הוצב שלט, עץ זית, וכל זה לך.
אנחנו שותפים להוצאת הספר בו מקובצים שיריך וקטעי ספרות שכתבת במהלך חייך.
אנחנו נמצאים בביתך עם משפחתך, מדברים, צוחקים ובדרך זו אנו יותר קרובים אליך.
אנו מתבוננים בתמונות ורואים אותך עומד מסתכל עם חיוך, ונזכרים ברגעים שהיינו איתך וכל זה בלעדייך. אלו שנתיים שהיינו הרבה איתך, ולמרות זאת קשה לנו להאמין שבכל הזמן הזה אתה אינך.

כשעלה נופל מהעץ צומח במקומו אחד אחר.
שחפץ אובד קונים במקומו חדש אחר.
כשחבר נופל הלב מתעטף ברגש ובכאב, אין תחליף, אין לו דומה, שימלא את החלל שנוצר, שיעזור להתגבר על האובדן.

עומר, תמיד תהיה, תמיד נזכור אותך.



פברואר 1998
רן גרגו ודניאל לב, חברים קרובים

כל אחד ואחד מאיתנו - עומר- ובטח גם אתה, יסכים שלאדם קרוב שהלך מאתנו לא קיים תחליף. מרגע שלוקחים ממך את האדם הקרוב אליך ביותר נוצר מאין ריק, חלל שעוטף אותך ומותיר אותך כלוא בתוך ים של כאב, בדידות ויתמות אין סופית. אתה מרגיש יתום מכל תחושה אפשרית של שמחה ותקווה. כאב נפשי עמוק משתלט עליך ומנסה להחליש אותך ולגרום לך לשקוע אל תוך מי המצולות של אותו ים אכזר.
לאט לאט אתה מרגיש איך אותו כאב מנסה למשוך אותך עמוק למטה אל תוך העלטה המוחלטת, ניסיון שתמיד גורר אחריו כישלון, כישלון זה נובע מהעובדה שלמעלה, מעל פני המים ישנו מקור אור שמצליח למשוך אותך החוצה, לעלות אותך כלפי מעלה ולאפשר לך לצוף ולהרגיש מוגן.

הזיכרון, עומר, הזיכרון הוא אותו מקור אור שצמוד אלינו ומלווה אותנו יום יום, שעה שעה. אחרי שאתה הלכת מאיתנו הגיע הזיכרון והפך להיות החבר הכי טוב שלנו. מה שאנחנו מנסים לומר- עומר- הוא שישנם הרבה דברים שיכולים לקחת מהבן אדם אפילו את החיים, החיים שכל כך יקרים לו, עליהם הוא מגונן ושומר מכל משמר, אבל ישנו דבר אחד, שגם אם נתאמץ ונשקיע את כל הכוחות האפשריים לא נצליח ולא יצליחו לקחת מאיתנו, והוא הזיכרון, הזיכרון נשאר איתנו לנצח נצחים.
הבעיה, עומר, היא כאמור שותפו של הזיכרון שלא מאפשר לו להיות בודד במערכה.הכאב והזיכרון שהולכים יחד יד ביד, מלווים אותנו בכל הזדמנות אפשרית, כאשר הכאב מנסה להחליש אותנו מחד ואילו הזיכרון מנסה לחזק אותנו מאידך. אך אין לך כל סיבה לדאגה, עומר, שמא נחלש ולא נזכור, הזיכרון אחרי הכל מצליח לגבור על הכאב ולהכניע אותו כל פעם שהאחרון מנסה להשתלט עליו.
אנחנו מבטיחים לך עומר, להמשיך להיות חזקים ולשמור על האיזון בין הזיכרון והכאב כי זה מה שנשאר לנו אחרי הכל.

אוהבים אותך, מתגעגעים אליך ותמיד תמיד זוכרים



ביום השלושים
דברי סרן יהודה פוקס, המ"פ של עומר

שלושים יום חלפו מהיום בו נפלת יחד עם כל חבריך לצוות בדרך לביצוע משימות שכל כך רצית וחיכית להם, וצדק מי שאמר "הזמן יעשה את שלו". אכן הוא עושה, עכשיו קשה יותר.

זוכר את עומר בראיון ראשון והוא חייל צעיר בסוף טירונות. ישב לפני בחור אינטליגנט, רציני, מרשים, בעל יכולת ביטוי נדירה ואיכפתי מאוד.
עקבתי אחריו במהלך המסלול והתרשמתי מאוד מהמקום אותו תפס בצוות. עומר היה מן איש גדול בצוות קטן שכולם התייעצו איתו וחיכו לשמוע מה בפיו.

בגבול הצפון בקו שעבר לא היה מארב אחד שהצוות ביצע ועומר לא היה בו למרות כאבים עזים ברגליים. עומר תמיד יוצא ותמיד עם המשקל הכבד ביותר.

זוכר איזו תחושת סיפוק הייתה לי כשבאתי לבקרם בקורס האחרון בצאלים. היה זה תרגיל שעומר ניהל כמפקד, ראיתי לפני מפקד מושלם שמנהיג את חבריו. מרותו מתקבלת בטבעיות ולבסוף גם תרגיל מעולה למרות שזו התנסות פיקודית ראשונה שלו. הייתי גאה שיש לי חייל כעומר וידעתי שההתמודדות הבאה שלנו תהיה בניסיון לגרום לו לרצות להיות קצין ביחידה.

עומר, אנחנו ממשיכים, הצוותים בלבנון שוכבים במארבים ובטירונות חיילים הופכים אט אט ללוחמים ובעוד חודש אנחנו מגייסים צוות חדש. המטרה, ההגנה על גבולות המדינה נשארה ואנו נמשיך אותה לדאבוננו בלעדיך, נזכור אותך תמיד בעשייה.

יהודית ומאיר, רעות ורותם,
מכאן והלאה אנחנו איתכם, מרגישים חלק מכם ורוצים שתרגישו חלק מאיתנו. עומר, אותו ילד, נער, גבר שגידלתם היה ויהיה עבורנו סמל למצוינות ולדבקות במשימה. דמותו המקצועית, דמותו ומנהיגותו והאחריות שהיה נוהג לקחת על עצמו גם מבלי שנדרש, ישמשו לנו מודל והנצחה ולאורו נחנך את חיילנו.

נזכור אותך, נהיה אתכם, תמיד.
יהי זכרו ברוך.



08/02/1997
מיכל בייניש, ידידה, בשם גדוד דגן בצופים

תסלחו לי מראש שהפעם החלק של גדוד דגן יהיה כתוב פחות טוב מתמיד. אחד המוחות הבולטים שלנו חסר.
עומר, אין מקום שהוא יותר טבעי לדברי אלייך מאשר הגבעה הזאת. פה גדלנו, בין העצים, מאחורי הספרייה, כמו בשיר.
כאן דיברנו על אידיאלים וניסינו להעביר אותם הלאה. הצלחנו. ראית אותם, את החניכים שלך, כמו כולנו, הופכים להיות מדריכים, אבל חבל שאתה לא יכול לראות כמה שהם ספגו ממך. כמה לימדת אותם, איך הרווחת את ההערצה שלהם, של כולנו. בהשקעה התמידית הזאת שלך, איך היה לך הזמן להכל: גם לבית ספר, להיות אהבת המורות, לכתוב לכל המסיבות, להשקיע עד הפרטים הכי קטנים ועדיין לעשות את כל מה שאתה אוהב, כל התחביבים המשוגעים שלך. והכל הכי טוב. כי אתה לא יודע אחרת.
יש לי תמונה בראש, ובתמונה הזאת אתם עומדים, כל הבנים, חצי ערומים וכופתים ושרים עם הג'ינגלים שהכנת, ואתם כל כך מאושרים. וקטנים.
קשה לבכות כשחושבים עלייך. עומר עם החאקי המשונה הזה, עם התפרים, עומר מסמיק כשחניכים שלו צוחקים עליו, מטיף להם בהתלהבות שמבלבלת לו את המילים.
הזמן עבר, ולקחו לנו את הספסלים וגם את הבית שלידם- הרי רק מהכבוד הבניין זז... ורק אתה המשכת לבוא כאילו כלום לא השתנה, בתירוץ ש"היום אתה על תקן הנהג של רותם ורעות". פשוט לא נמאס לך להשקיע - מה - ?!
אתה היית אמור להיות המפורסם שבחבורה, זה שנהיה גאים להגיד שהכרנו, כשכולם ירוצו לבקש חתימה.
אבל הכל נשאר עכשיו בגדר חלומות. את הזיכרונות לא ייקחו לנו. "השבט של" היית אומר. אם היית יודע כמה שזה נכון היום. שבט העמר! אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים.
גדודגן



06/02/1997
דן ארד, חבר, בשם החברים, בהלוויה

יש לך ספר - "איך כותבים תסריט"?! קודם כל בונים גיבור. יש לנו גיבור.
הגיבור בסרט הזה הוא מצחיק. הוא כל כך מצחיק שלקוונטין טרנטינו יש עוד מה ללמוד אצלו.
הגיבור הזה הוא חכם. תשאלו את כל המורים שלו מבית ספר.
ויש לו גם משקפיים שמעידות.
הגיבור שלנו מסמיק כשמביכים אותו אבל הוא מלך בלהביך אחרים. הוא שאפתן ומשקיען ונותן מעצמו כמו שאף אחד לא יודע לתת. והכול בשקט, כמו בדרך אגב. תשאלו את החניכים שלו מהצופים - הם יספרו לכם על המסירות שלו אליהם, על הזמן וההשקעה, על האמונה בהם. תשאלו, הם יכולים לספר לכם על הג'ינגלים במחנה קיץ, על מופעי הקסמים, על הפעולות עם האידיאלים הנאיביים כמעט.
הגיבור בסרט הזה הוא פלספן מקצועי. אפשר לפתח איתו שיחה של חצי שעה על כלום.
עכשיו מוצאים תסריט. ובתסריט הזה משתתפים חברים. חברים עם חוש הומור משוגע כמעט כמו שלו. ויש גם שתי אחיות שמסתכלות עליו בהערצה, כמו שמעריצים גיבור. ושני הורים חזקים, כדי לשאת אותו על כפיים למרות שהוא חייל חזק וגאה. ועוד איך גאה - ביחידה שלו, בתפקיד ובכל מה שהוא מצליח להשיג.
עומר, אם אתה היית פה במקומנו, בטח היית אומר שלתסריט הזה יש סוף ממש עצוב. והיית צוחק על זה. כמו על הכול. ככה נזכור אותך. צוחק. אנחנו אוהבים אותך עומר.
החברים.



פברואר 1997
חברים מרנה קסין

עומר,

אנחנו לא מורגלים בכתיבה של מכתבים כאלה.
אז תסלח לנו אם מה שנכתב מוגבל בעשרים ושתיים אותיות.
עברו בסך הכל קצת יותר מעשרים וארבע שעות מאז שנלקחת מאיתנו ועדיין קשה לנו לעכל...

לפני שבועיים ישבת איתנו בבית הספר ותכננו לפרטים את פגישת המחזור שהייתה אמורה להתקיים בתחילת החודש הבא. אבל כנראה שאיזשהו כוח עליון החליט להפגיש את כולנו קצת לפני ובנסיבות לא שגרתיות.

ידענו שהרבה אנשים העריכו אותך, אבל אנחנו יודעים שגם אתה היית מופתע אם יכולת לראות כמה רבים הם שליוו אותך בדרכך האחרונה.

רצינו לספר לך כמה אנחנו גאים לראות את הוריך ואחיותיך, כל כך חזקים, כל כך אמיצים, שבלעדיהם לא היה לנו מאיפה לשאוב את הכוחות לנוכח החלל הכול כך עמוק שנפער כשנלקחת מאיתנו.

אנחנו מודעים למה שאירע, אבל, אנחנו עדיין מקווים שמישהו יסתור לנו על הלחי ונתעורר מהסיוט הנורא הזה.

אוהבים אותך
ומבטיחים לא לשכוח

רנה קסין - מחזור נ"ד



פברואר 1997
יחזקאל גבאי, מנהל ביה"ס רנה קסין בעת האסון

לפני שנתיים, ביום הזיכרון, ביקשו לראיין לטלוויזיה אחד מתלמידי י"ב של בית הספר, הם ביקשו תלמיד חכם ומרשים.
בשכבה היו 361 ילדים חכמים ומרשימים ובחרנו את עומר.

כשנשאל עומר האם לאחר ששישה מבוגרי בית הספר נפלו בעת שרותם בצה"ל הוא לא מפחד לשרת ביחידה קרבית, הוא ענה, איני מפחד, אך איני בטוח שאני אכן רוצה לשרת ביחידה קרבית.

אתמול ביקרנו בביתו של עומר. הגענו לחדרה של רעות אחותו, שם היו חברותיה מכתה ז'. נכנסנו וישבנו לידה.

נכנסנו לחדרה של רותם, שם היו חבריה וחברותיה מכתה י', התיישבנו לידה.

עברנו ליד חדרו של עומר. חבריו ישבו שם ובכו.

כל כך רבים, כל כך כואבים, כאילו כל ה- 360 נמצאים שם.
ואנחנו לא נכנסנו. שהרי עומר כבר לא היה, כבר לא יהיה שם.

עומר לא היה בטוח שהוא רוצה לשרת ביחידה קרבית, אך כנראה כשהיה צריך להחליט, בחר את הדרך שכל כך התאימה לו, לילד חכם ומרשים, וכמעט, אך רק כמעט בן עשרים.



05/02/1997
בן דוד, אתה חסר
רמית וירצברג, בת הדודה


בדלת דופקים הם, אנחנו הכן,
זו שגיאה, זו טעות, זה לא ייתכן.
אך הם מתעקשים שאתה זה - אכן.

לא יודעים כיצד לעכל
לצעוק, לבכות, ואולי לקלל?!
בגרון כבר חונקות הדמעות,
יודעים שאותך לא נשוב עוד לראות.

למה היום, למה כעת,
עדיין לא הגיעה העת!

כיצד נוכל בעתיד שוב לשמוח
מאיפה נשאב את הכוח

מילים אותך לא יוכלו לתאר
כי היית כל כך הרבה יותר.

שמח, מצחיק וכל כך מאושר
הזיכרון הזה הוא כל מה שנשאר.

עדיין לא עבר יום
אך כבר חשים בכאב האיום.

נתאחד עכשיו כולם יחד
למרות הכאב הנורא והפחד.

סמ"ר עומר שליט שלנו
תהיה תמיד בלב איתנו.



חזרה לתחילת העמוד